פָּרָדוֹקְס, פָּרָדוֹכְּס
שֵׁם עֶצֶם - זָכָר
סְתִירָה פְּנִימִית, דֵּעָה שֶׁהִיא בְּנִגּוּד גָּמוּר לַמְּקֻבָּל וְלַמֻּסְכָּם, אֲמִירָה יוֹצֵאת דֹּפֶן, הַסּוֹתֶרֶת (לְעִתִּים רַק לִכְאוֹרָה!) אֶת הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר.
אני תוהה לרגע מתי זה התחיל. והאם באמת תמיד היה הדבר כך. אני מדפדפת קצת בדפי הזמן ונוכחת לדעת שכן. זה תמיד היה כך.
החל מהבחור הראשון שסיפרתי לו על רגש מיוחד כלפיו שהסתבר שהוא הומו, דרך זה שידעתי שיטוס בקרוב לחו"ל לתקופה בלתי-מוגבלת, להוסיף סטוצים כאלה ואחרים עם גברים לא פנויים רגשית או נשואים - תמיד נמשכתי ללא מושגים.
זה לא היה במודע או בשליטתי. בתהליך פסיכולוגי פרדוקסלי, אני נוטה להבין שנמשכתי יותר לאלו שהקשר איתם היה לא אפשרי, ופחות לאלה שכן. הפרדוקס הזה גאוני. תחשבו איזה מנגנון הגנה אדיר זה, תמיד להתאהב בגברים הלא נכונים.
בסוף, את תמיד נשארת לבד, מוגנת.
שברון הלב שסיטואציות ההתפכחות מזמנות לי הוא קשה מנשוא. רגע ההבנה כי שוב פעם עשיתי את זה, שוב בחרתי בנתיב ללא מוצא. תמיד אני מבינה זאת בדיעבד, לאחר שכבר הרגש מעורב.
אני חושבת שעצם קבלת הדחייה מצדם מפעילה אצלי נקודות מאוד רגישות, שגורמות למערכת שלי להשתולל ולנסות ללכת דרך הטבע ולשנות את המצב. או אפילו, לא להבין את האמת הפשוטה - זה לא נועד לקרות.
אז מה עושים במצב כזה?
אני לא יודעת, אני מבררת. אולי, קודם כל להיות מודעת לכך, ולחשוב עמוק, לפני שאני מעורבת רגשית, האם הגבר הזה הוא ביכולת השגתי ובאיזו רמת מאמץ הדבר כרוך. אם הוא קיבל ציון גבוה מדי, כנראה שמשהו כאן לא מתאים.
מעניין אם זה משהו שיעסיק אותי תמיד, או שמתישהו הפרדוקס ייפתר ואני אוכל לשחרר אותו מעליי. ימים יגידו.
לילה טוב