הלב שלי שבור והגיע הזמן שאני אודה בזה.
הגיע הזמן שאני אפנים שבעורקים שלי זורם עכשיו כאב. שהגוף שלי חלש ועייף.
שהחלומות שלי מלאים בחרדה ופחד. שהמציאות שלי כרגע צבועה באפור עמוק.
הלב שלי שבור, והוא מקרין כאב לכל הגוף שלי.
היום כשירדתי מהדירה לרחוב, הסתכלתי רק למטה. ולא ישר, ולא למעלה, כמו שאני נוהגת לעשות.
וכשהלכתי למשרד, שמעתי מוזיקה שהנעימה מעט את רוחי.
אבל אני בתהליך גמילה קשה.
אני עצבנית, אני עצובה. אני כועסת בקלות, אני חסרת סבלנות.
אני נעה בין צחוק לבכי. בין כאב רב לעונג מועט.
כל האנרגיה שלי מושקעת כרגע במקום מאוד מסוים.
בך.
אני יודעת שהתמכרתי אליך, כשאני מרגישה שדבר לא יפיג את הצער שלי מלבדך.
ואני יודעת שכאן בדיוק המקום לעשות קפיצת מדרגה (יודעת בחלק מאוד קטן וחלש בראש שלי).
אני מרגישה שזה זמן קריטי, ושאסור לי לוותר על להתמסר לתהליך.
תהליך ההיפרדות בראש שלי ממך.
ואתה אינך יודע כלום. לא סיפרתי לך מה תכננתי.
רק השארתי לך פתק קטן וכתבתי בו בין השורות "להתראות".
ואתה אפילו לא אמרת עליו דבר.