לא יכולתי להודות שאהבתי אותך.
לא יכולתי להראות לך רגשות.
במקום זאת, דיברתי גבוהות
והסתתרתי מאחורי טענות ועמדות.
מדי פעם הייתי שואלת לשלומך.
גם כשידעתי שזה כבר לא הדדי.
כשהייתי שואלת חברים מה לעשות,
הם היו אומרים: עזבי אותו כבר,
מגיע לך יותר,
זה חד-צדדי.
כך המשכתי הלאה,
תמיד בסוף ממשיכים.
אך שמרתי לך מקום אצלי.
גם אם רק של זכרון,
גם אם רק של חוויה,
הם עדיין שלי.
נכון שהיו הרבה רגעים קשים וכואבים.
לילות של בכי, עצבות ופחדים.
אבל ידעתי שאתה מכבד אותי,
ידעתי שאתה מעריך,
לא כמו האחרים.
אי אפשר לחיות את העבר מחדש.
ויש דברים שאני אצטרך להשלים עם סופם.
אתה לא תיכנס שוב לבר הזה בחולצה לבנה,
אני לא אהיה שוב עם לחיים סמוקות, נבוכה.
חום הקיץ יעבור, רוח קרירה בקרוב תנשוב.
ואנחנו לא נזדיין שוב על הספה במשרד שלך
מזיעים ונוגעים ואני צועקת קלות מתחתיך.
ועד שאכיר מישהו חדש,
החלטתי להשאיר אותך במידה מה בחיי.
החלטתי להתנדנד על הקצה.
ללכת ולחזור, הלוך ושוב.
תחת ים סוער ועל קורת עץ דקה
אני אוהבת יותר מדי את העונג
והכאב שמהול בסכנה.
הרי בסוף אני אשכח.
עד הלילות האלו,
שאכתוב לך שירים
שלעולם לא אשלח.