לפני כמה חודשים כשהייתי חולה במחלת הנשיקה, זו הייתה התקופה הכי נוראה שהייתה לי.
אני שעושה וזזה ורצה לכל עבר, מצאתי את עצמי מבודדת בבית כחודש וחצי.
הימים הפכו לחסרי משמעות והזמן איבד מערכו. אני זוכרת שעשיתי בינג'ים בנטפליקס ביום, והייתי מתעוררת כל שעה בלילה.
זו הייתה התקופה הכי רעה שהייתה לי, שלא פגשתי חברים, משפחה. גם לא הייתה לי עבודה אז, אבל כשהייתי לקראת החלמה התראיינתי מרחוק פעמיים וקיבלתי את המשרה הנוכחית.
ועוד מזמן יותר, בתחילת השנה, כשהתפטרתי ממקום העבודה שהיה לי, וכבר לא התאים לי (הוא מעולם לא התאים לי), רציתי לצאת לדרך עצמאית, אבל גם זה לא צלח.
והיום כשאני עובדת ב-2 עבודות, ולומדת. ונכנסת למערכת חדשה וחוקים חדשים, משהו בי לא שלם.
יש חרדה עמוקה שקמתי איתה היום שמציפה אותי. תחושה שהכול רודף אחריי ואני קופאת על השמרים.
במונחים של חרדה ו-fight or flight, אני ללא ספק הטיפוס הקופא. כל חיצי החרדה משתקים אותי ואני רואה אותם, נוגעים-לא נוגעים בי.
אני חושבת גם שתקופת החגים לעצמה מעוררת הרבה חרדה אצלי ויוצרת שינוי בסדר היום. זעזוע קל. עומס רב מחד, אבל איזושהי ציפייה לנוח מאידך.
ולמה נזכרתי בתקופה ההיא? כי היום אני מרגישה כך שוב. קצת חולה (לא משהו רציני, סתם וירוס 24 שעות שמסתובב). אבל פתאום להוריד את הקצב, לשכב במיטה ולא לעשות כלום - מחזיר אותי לאז.
אני חושבת לאן החיים שלי הולכים וקצת נעצבת שהתואר שלי תוקע אותי. אני חושבת שבכלל לא ארצה לעסוק במה שלמדתי. נהיה לי חם ואולי החום עולה. אני עייפה וחלשה, אבל לא יכולה לישון.
נמאס לי להתעורר כל כך מוקדם ולא להצליח לישון. או ללכת לישון מאוחר כל כך. אני מרגישה שאני צריכה לסדר את החיים שלי שוב, למרות שכל פעם מחדש - הכול מתבלגן.
אתמול שחיתי בים כשעה ורבע. שחיתי עד למצוף שמסמן את הגבול. השחייה אליו הייתה טובה ומאתגרת, אבל כשהגעתי אליו - נתתי נגיעה קטנה. וזה כבר לא היה מרגש. כי זה לא היעד, אלא הדרך. לא הפרס, אלא התחרות.
וכשהתחלתי לחזור אל החוף, הדרך הייתה נראית לי ארוכה וקשה. הזרמים סחפו דרומה והייתי לבד. התחלתי להרגיש קצת פאניקה, אבל בסוף הגעתי.
בים, הדבר היחידי שבטוח הוא ששום דבר לא בטוח. היציבות, היא שאין יציבות. אין ודאות. הכול יכול לקרות ולכן מתכוננים למגוון של אפשרויות.
וכך גם בחיים, אני רוצה להכין לי מספר מסלולים ללכת בהם, אופציות ב', ג', ז'. ואם כבר דיברנו על זה האחרון, לאחרונה השקעתי בקשרים לטווח הרחוק. יצאתי לדייטים וכאלה. זה נחמד, זה חשוב, צריך להקפיד על זה.
אבל כבר הרבה זמן לא הייתה לי חווית סקס מרגשת, ואני רוצה, כל כך רוצה.
משהו בקרירות הזו של הבוקר מזכיר לי את הבקרים של החורף. ואני מרגישה לבד.
מתנחמת בזה שאחרי השפל תבוא הגאות.
השאלה מתי.
(סבלנות)