הייתי בכיף מחבקת אותך. מחכה לך בין הסדינים.
אני שונאת אנשים, אנשים חלשים,
שבמקום לדבר הם זזים.
היום רציתי לדבר איתך. כמעט ושלחתי הודעה.
ובכל פעם שאני רוצה לעשות את זה, אני מרגישה יותר טיפשה. אני לא רוצה לבוא אליך ממקום של חוסר. בכלל, נראה לי שכבר לא כדאי שאבוא אליך יותר.
קשה לי נורא גם בעניינים אחרים. במהלך הימים אני לפעמים אומרת לעצמי: "תעריכי את זה שאת מצליחה". אני באמת עושה את הכי טוב שלי כדי שהדברים יקרו על הצד הטוב ביותר.
אני מנסה לתרגל חמלה בין כל אלה. חמלה לעצמי. ויתור על הפרפקציוניזם שמשתק אותי לפעמים. קבלת החרדה הזו שמציפה אותי. להרגיש את הדברים ולהיות בסדר עם זה. לתת להם להיות. לרגע חשבתי על לבוא אליך. לנסוע לעיר הגדולה. להיזרק למציאות אחרת. לברוח. לו היה לי למי.
דיברתי היום עם חברה טובה בעבודה על אפליקציות וכאלה. כמה עצובים הם חיי דייטינג של דור שלא יודע להתחיל פנים מול פנים. ואם זה קורה - כנראה שהוא ממש מוזר, אם הוא אשכרה עשה צעד לדבר איתך.
החברה מבוגרת ממני, כבר 30+ ורווקה. בחורה יפהפיה, מצחיקה, חדה. מספרת על חוויה ממש לא נעימה מכל סיפור האפליקציות. ייאוש כזה בעיניים שלה. אני רואה כמה שלכולם קשה למצוא אהבה.
אבל כמו שאמרתי לעצמי היום, (בכלל בהקשר של התמודדות עם הלחץ שמציף אותי) - בכל יום אני מתחילה חדש. גם מחר, אני אתחיל מחדש.
יש לי דמעות בעיניים כי אני כבר נורא עצובה מהמצב. מהכול.
הלוואי שיגיעו כבר החגים. בעיקר בשביל לנוח. הלוואי.
לילה טוב