השבוע סיימתי עוד חוויה שהותירה בי הרבה בלב ובראש. הכול התעצב לכדי תחושה עמוקה של רצון לשינוי. והמחשבות ממשיכות לחלחל בי עד עכשיו.
אני כל הזמן מדברת את הכמיהה שלי לברוח. אני חושבת שמכמיהה זה הפך להיות הכרח.
לא מדובר רק בלברוח. לברוח כדי להמציא את עצמי מחדש. לסיים עם כל המחויבויות שלי, להזדכות על הציוד ולצאת לחיות בעולם.
יש לי עוד שנתיים להתארגן לחלק הבא של חיי, אז בינתיים אאחל שתהיה שנה כזו של מנוחה. עם הרבה עשייה, אבל גם נחת. לא לרוץ, ללכת. לא לחפש תשובות כל הזמן. כלומר, להצליח להיות בחוסר ודאות - לקבל על עצמי שזה חלק מהמשחק.
שתהיה שנה שבה אני מתמקדת בהצלחות שלי כמו בניסיונות, ולא ההפך. שנה שבה אני מחזקת את עצמי ומתקדמת הלאה. שנה שאני יודעת לאן אני רוצה ללכת בה.
שאזכור לעצור את התחרות מדי פעם. שאשב לצד הדרך ואפגוש בכל יום אנשים חדשים וסיפורים חדשים, כמו שאני אוהבת. שאזכור שבסופו של דבר - הזמן שלי כאן קצר, ועדיף שאתמקד בטוב שבחיים.
שנה טובה:)