הסתכלתי עליו, יש לו עיניים טובות. הוא חייך ונראה מאושר. שמחתי שהוא שמח. לפעמים הוא נראה לי כמו ילד, אפילו שהוא גדול ממני ב-12 שנים.
הוא חיבק אותי ונישק. ולרגע אחד, חשבתי שאולי לא צריך לדאוג מהמחר ולהצטער על האתמול. כל מה שיש הוא ההווה. ואם עכשיו אני מחייכת ושמחה, זה לא מספיק?
מה שחשוב באמת סמוי מהעין. יש מחוות קטנות, שעושות לי להתרגש. למרות שבאתי ללילה אחד, הוא קנה לי את החלב נטול הלקטוז שאני שותה. זה שווה לי יותר מארוחת ערב במסעדה יקרה.
והיום בצהריים, הוא נרדם עליי ולרגע גם אני נרדמתי. זה היה חם ונעים, והרגיש אחד. ופתאום אמרתי לו שיביא את הטלפון. רציתי בכלל לצלם משהו לבלוג, והוא לא רצה. במקום זה, הוא הפנה את המצלמה אלינו. מחייכים למצלמה כשהראש שלי נח על החזה שלו. על הגוף הזה שכל כך כיף לחבק ולנשק.
כל מה שיש הוא ההווה.
אמרתי שזה יירד בסוף.
ערב טוב:)