"אז אני ברכבת הרים של מחשבות. ומול העיניים שלי עוברות אלפי תמונות. הזכרונות מתגנבים לי בכל רגע ושנייה, ולפעמים אני צריכה לשאול את עצמי אם אני חולמת או ישנה."
---
היצירה הגדולה ביותר שלי, היא מילים.
היום חשבתי מחשבה די נוירוטית, שלאחר שאמות, כנראה שהנכדים שלי ימצאו ערימות של מחברות ספירלה. המילים באות לי בעקבות המחשבות. המחשבות הן בליל של מילים, רעיונות, תמונות, זכרונות ודמיונות. לא מספיק שהן כך באות אלי, הן מתפתחות אצלי בראש. אני מתקדמת איתן יד ביד אל עבר דמיונות, חוויות ותחושות. וכך אני בעולם משלי. ואילו המילים הכתובות יורות אל הדף את הדיו של המחשבות הללו. ובכל מילה יש רעיון. בכל רמז יש גם סוד.
בימים כאלה, שאני חושבת המון. שאני מנסה להשתלט על המחשבות ללא הצלחה. אני כותבת המון. בבוקר, כשאני קמה עם שחר. בלילה, כשאני נרדמת על הכר. ובין לבין יש לי מחברת אחת על הרצפה. עם העט עליה מונח. מחכה שאקח אותה בכל רגע ואטביע את הטירוף שלי בה.
היום כשנסעתי באוטובוס הבטתי ברחוב. כל דבר היה נראה רע, ואפור ומוזר. האנשים הזקנים היו דוחים בעיניי וגועליים. הרגשתי שאני בין מתים-מהלכים. ובזמן שאני כך מביטה, ומרגישה את הגועל הנורא שנוצר בי. אמרתי לעצמי שזו תחושה. היא זמנית. ועל אף כי נדמה שלעולם לא תחלוף - זה בדיוק אומר שהיא תחלוף מהר משחשבתי. הגועל שאתה הותרת לי בזכרונות, בתוכי, הוא... אין לי דרך לברוח ממנו.
אתם מבינים. כשמשנים תפיסה אחת מאוד מהותית - הכול משתנה כמו דומינו. וזה מפחיד כל כך. לשנות הרגל אחד גורם לכל כך הרבה שינויים אחריו. לשנות את החדר שבו את ישנה, משנה את החיים שלך. לשנות את המקום שבו את עובדת, משנה את הדרך שבה את חושבת. לשנות את האוכל שאת אוכלת, משנה את הדרך שבה את מתייחסת לעצמך. ואם הכול נגזר מתוך האמונה האמיתית שמגיע לי אחרת, שמגיע לי הרבה יותר טוב מכל מה שאני רגילה אליו - אז החיים שלי משתנים עכשיו. ומהר.
אז אני ברכבת הרים של מחשבות. ומול העיניים שלי עוברות אלפי תמונות. הזכרונות מתגנבים לי בכל רגע ושנייה, ולפעמים אני צריכה לשאול את עצמי אם אני חולמת או ישנה.
אם הייתי שקופה, אני חושבת שהייתי רואה בי גלגלי שיניים עובדים במרץ. משתנים, משנים, מזיזים. מתאימים, נכשלים, מחפשים דרך אחרת. אבל אולי זה לא דימוי טוב, אני לא רוצה להיות מכונה. הייתי מעדיפה להסתכל על זה כיער. מערכת חיה, מתפתחת ומשתנה עם עונות השנה.
מתי כל זה יעבור? מתי אמצא מזור? האם אזכור הכול? ומה אשכח? האם באמת אני אשתנה? האם תמיד אשאר כמו שהייתי? והמודעות הזו - האם היא טובה לי? האם אני רק יודעת, או גם מבינה? ובכלל, מה כל זה כבר משנה?
שבוע טוב :)