אני בכלל רציתי תואר שעוסק בחינוך וסביבה.
בפועל, עשיתי תואר בשניהם, אבל בדרך קצת אחרת.
בדרך, בעל כורחי, מוצפת בטריגרים לא-פוסקים, למדתי על נוער בסיכון וגבולות.
האם הייתי, או עודני נערה בסיכון - זו שאלה לדיון אחר.
בעניין הגבולות, בעיקר למדתי כמה הם חשובים.
יש את קלישאת המחקר על הגג, שאומר שאם לילדים יש גדר הם יכולים לרוץ בחופשיות בלי לפחד ליפול. אך אם אין להם גדר, הם יפחדו מאוד להתקרב לקצה, וישארו די במרכז.
אולי זה דימוי לחיים האלה.
כשהייתי קטנה, היה מי ששמר עליי לא לחצות גבולות, לא להיפגע - כמה שהם יכלו. וכשאני יצאתי לחיים הבוגרים, מסיימת תיכון, שנת שירות, צבא, תכף תואר - הכול היה נראה מפחיד. הכול זז לאט.
מפחדת לטעות, לעשות, להתבלבל, להפסיד.
מפחדת ליפול.
אז למדתי שלשרטט גבולות היא מיומנות חשובה. וזה מתחיל מלומר "לא" בעבודה, להתעקש לומר "לא" גם לחברה טובה, וזה ממשיך בלומר "לא" לגבר שעושה עלייך מניפולציות רגשיות כדי לנצל אותך מינית, או "לא" לרדוף אחרי מישהו - כי אני יודעת מה אני שווה.
הקלישאה נכונה.
כשאת.ה יודע.ת מהו היחס שאת.ה ראוי.ה לו - זה היחס שאת.ה מקבל.ת.
השורשים היו מרים, אבל הפירות יהיו מתוקים.
לילה טוב