אם יש משהו שנמנעתי ממנו עד עכשיו הוא זוועות האלימות. לא היה לי ספק כמה שזה יהיה מזעזע, ולכן, ניסיתי להימנע מזה. טריגרים ותזכורות כאלה ואחרות, לא.נשים פוסט-טראומטים כמוני, עושים מאוד רע.
אבל היום, חודש אחרי, החלטתי קצת יותר "לשחרר". ראיתי חדשות. קראתי כתבות. ראיתי את הסרטון של החטופים. זה קורה אחרי שאתמול בתל אביב, ראיתי שלהיכן שלא מביטים - יש תמונות של הילדים האלה.
יש לי את הגבולות שלי. אני לא מאחלת נקמת דם. אני מלכתחילה הייתי מתפללת שהמצב הזה לא היה קורה. מאז ששת הימים קיבלנו את עזה לשליטתנו. סרטן אמיתי בלב המדינה. עכשיו היא התפוצצה לנו בידיים. פגעה בנו עמוקות.
למה אנשים היו צריכים לשלם בחייהם? למה אף אחד לא היה מוכן לתרחיש כזה? יש המון שאלות שאין להן סיבה. והאמת, אף אדם לא יכול להסביר את זה.
אני לא מדמיינת איך הייתי מרגישה אם הייתי אמא לילד שלא היה ישן איתי הלילה. כנראה שהייתי מחזיקה מעמד עד שהייתי יודעת שהוא יחזור אליי. בטוח שהייתי מחזיקה מעמד כמו המשפחות האמיצות האלה. אבל מאז המלחמה הזו, אני בכלל לא רוצה להביא ילדים במדינה הזאת.
אני לא מבינה איך זה אפשרי כשכל המשפחה שלך מתערערת, נרצחת. כבוד בסיסי נלקח. אני לא יודעת מי היו האנשים האלה. חלאות אדם? מפלצות? גם היטלר היה אדם. הוא גם היה מפלצת. אז אולי הם היו מפלצות? לא, רק בני אדם. רק בני אדם מסוגלים לזוועות האלה. אף חיה אחרת בטבע לא.
אני לא מרגישה שישראל היא מקום בטוח יותר. אני לא מרגישה מוגנת כאן יותר. צה"ל בשבילי זה הארגון אולי היחידי שאפשר לסמוך עליו. שאפשר להזדהות איתו ומה שהוא מייצג. אבל המחדל, הכשל הענק הזה - אין אף אחד שיוכל להסביר, להצדיק, לנחם. זה אובדן האמון הכי עמוק שחוויתי בממשלה, במדינה. מדינה שהפרה את החוזה הבסיסי בינה לבין אזרחיה - לשמור עליהם.
האונס, ההתעללות המינית, וגם הביזיון של כבוד המתים. אלה הדברים הכואבים ביותר. והכי הכי - תום הילדות והילדים. זה משהו לא נתפס. לא נתפס. ולשמוע שהיום 350 חיילי צה"ל נהרגו. ולחשוב ששלושה בסיסים בדרום נכבשו על ידי מחבלים. ולשמוע שזה לא 1,400 אלא פחות. אבל אין שום משמעות למספרים האלה. כמו שאין משמעות ל-6,000,000. אין משמעות למספרים כשמדברים על חיים של אנשים, של בני אדם. אי אפשר לעכל את זה.
לראות את התמונות של האנשים החטופים, החיילים. לדמיין שבאותה מידה זו הייתה יכולה להיות אני, המשפחה שלי, החברים שלי. רק לפני 5 שנים שמתי מדים והייתי הכי גאה בהם בעולם. אני עדיין יודעת שאנחנו קיימים בזכות ההגנה על המדינה שלנו. אני יודעת. ועם זאת, יש עצב עמוק בלתי נתפס. בלתי נתפס.
כשהמלחמה פרצה הייתי בחו"ל. לאורך כל יום שבת רצתי מנקודת אינטרנט אחת לאחרת לראות חדשות. בלילה, לא הצלחתי לנשום. ירדתי לאט לקבלה וביקשתי מהפקיד שיזמין רופא. לא יכולתי לתפקד. הגיע אמבולנס עם שתי פרמדיקיות. הן שאלו מה קרה. "War In Israel". מלמלתי. זה היה כמו בסרט. רצו להזריק לי משהו להרגעה. אמרתי להן "No. No." והן נסעו לדרכן.
ישבתי במשך שעתיים לפחות בחוץ. הסתכלתי על הכוכבים. שמעתי שירים ובכיתי. שלושה ימים של המתנה. מציאות הזויה בה ניסיתי לחיות אבל הרגשתי שהבית בלהבות. משהו שאי אפשר לעכל איך בחו"ל אני נמצאת במציאות אחת, ובארץ המציאות הפוכה. פתאום אני מסתכלת על אנשים כאן אחרת. אני מבינה למה מבוגרים כל כך ציניים. מאוכזבים מההנהגה. למה אנשים עוברים באדום במעברי החצייה. אין לנו שום אמון יותר במה שאומרים. זה קורה כשמי שאמור לשמור - דווקא פוגע יותר.
מה סבא שעלה לארץ אחרי שהיה במחנה עבודה היה אומר? מה הוא היה אומר על המדינה הזאת? ומה הסבא השני היה אומר? זה שהיה נוטר. ומה סבתא הייתה אומרת? וגם השנייה? אני לא יודעת. אם אני מנחשת נכון - הם כולם היו אומרים, תעשי רק מה שנכון לך. רק מה שנכון לך.
ומה אני אגיד לילדים שלי יום אחד?
לפחות בעקבות הכתיבה הזו הצלחתי לשחרר בכי. לגעת בעצב לאט ובעדינות. לכאוב.
הסרטון הזה של החטופים. ניסיתי לצלם. כנראה שהמצלמה בדיוק צילמה על מגן הדוד. הייתי מעדיפה להעלות תמונה שלהם, אבל זה מה שיצא.
שנדע ימים טובים.