קמתי הבוקר מאוד עייפה. עייפות של אחרי שבוע עבודה מתיש. חזרנו לעבוד בכל הכוח. היו לי גם שתי נסיעות למרכז. מפגש עם המון אנשים. רובם מפגשים ספונטניים. אני כל הזמן מדברת עם אנשים בשכונה החדשה. מכירה ומתחברת. קיבלתי אפילו רעיונות עסקיים גם להרוויח כסף וגם להכיר אנשים. לא, לא זנות (בינתיים).
אפילו רציתי לשחק היום טניס אבל לא. התעוררתי ככה לאט לאט עם מחשבה אחת - להתחיל להדפיס הכול. את כל הטקסטים שלי. להתחיל להדפיס. אני כותבת כאן 3 שנים בערך, ובבלוג פרטי שלי כעשור. זו הולכת להיות עבודה קשה. אבל בסוף ייצא כאן ספר.
ובסוף סטורי תגיע להוליווד. בסוף. ואני לא סתם אומרת. כשאני מתחילה לחשוב ברצינות על משהו, על חלום שקורם גידים ועור, זה מתחיל לקרות.
בגיל 26, אני מתחילה להרגיש את החרדה מגיל 30. גיל 30 נתפס אצלי כמות הילדות. ברור שהכול חרטה, שהחיים רק מתחילים. אבל זה אחד העשורים היותר קשים. ועם זאת, יש לי עוד 4 שנים של 20 פלוס. 4 שנים לטוס לחו"ל, ללמוד משחק, אמנות, שפות, לטייל. לשכוח מי הייתי ואז להיזכר. אין מצב שזה לא קורה. אבא מעודכן, אמא תהיה מעודכנת אחרי שאקנה את הכרטיסים והויזה. ככה זה עובד.
למה שאני לא אחלום ואגיע הכי רחוק שאפשר? כמה עוד עבודות משרדיות אני אנסה? שום דבר בעולם המבוגרים לא מרגש אותי לאורך זמן. אני מבינה די מהר איך הדברים עובדים ומתייאשת. המשקיע ניסה לשכנע אותי שאני לא אוכל לעבור עבודה כל שנתיים בעתיד. ואני אומרת, חכה קצת, תן לי עוד קצת להיות צעירה ועליזה. פליז.
אתמול הייתי במצב רוח ממש טוב. אני יודעת את זה כי שמעתי את ג'סטין טימברלייק. התלהבתי שקניתי מהתן ביס בסופר. תודה לאל להייטקס והסגולות שלו.
סופ"ש נעים 🌼