חוזרת מעוד יום עבודה במרכז. מעוד לילה אצל בחור חדש.
פעם רציתי לחזור לידיים של מישהו שיעטפו אותי. היום אני מרגישה שזו אני עם עצמי במסע הזה. אני, התיק והמחברת. ובל נשכח את האוזניות שבלעדיהן אני משתגעת.
---
יצא לי לחשוב על זה.
כשפרצה המלחמה, כשהייתי בחו"ל, ובשבועות הראשונים - בוודאות הייתי במצב תודעתי אחר. עכשיו אני מרגישה קצת כמו לפני המלחמה, כמו לפני שיצאתי לטיול. מרגישה כמו סיום של טיול. כשחוזרים הביתה ומבינים שהפנטזיה נגמרה.
מזל שתמיד ביום שלאחר מכן אני מתכננת את הטיול הבא.
---
היה לילה מאוד אינטנסיבי.
הוא גבר צעיר בשנה מעליי, שהיה רק עם 3 בחורות כל חייו העלובים*. אני כבר מזמן פסקתי בספירה ולדעתי מדובר ב100 ומעלה. הפערים גדולים ומורגשים. הלחץ. הוא רעד. כמה זמן לא הייתי עם גבר שרעד.
רציתי לחכות עוד פעם. היה לי כיף איתו במסעדה. פתאום ראיתי בו פתיחות שלא הייתה בדייט הראשון. ועכשיו הסקס הרס את כל הקסם. סתם, זה לא היה הסקס שהרס. זה הוא שלחץ. זה אני שהשלמתי עם המצב והסכמתי. החלטתי לקום היום בבוקר שלמה עם זה.
ימים יגידו.
---
שוב מסיימת עבודה. יש לי עוד חודש וחצי אבל הגיע הזמן להתחיל להגיש קו"ח ולדבר על זה כל הזמן. לאיזה כיוון אני פונה שוב? מה אני רוצה?
שוב שכירה למען רצונות של אחרים?
שוב פרילנסרית שהולכת לאיבוד?
שוב עבודה בשביל אחרים?
לא. כנראה שלא כדאי.
ואם זו תהיה עבודה בשבילי, איך היא תיראה? האם על במה? האם בכיתה? ילדים? מבוגרים?
מי האנשים שאני רוצה לעזור להם? מה האימפקט שאני רוצה לעשות בעולמי הצר?
מלא שאלות שיש לי חודש וחצי לענות עליהן.
ואולי חיים שלמים.
לילה טוב ושבוע שקט.
* אני מבינה שיש שלקחו קשה את הביטוי "חייו העלובים". זה די מצחיק אותי. מי שמכיר אותי, את הכתיבה והשפה שלי - מבין. מי שלא - מוזמן להתפייד מכאן ולהפסיק להגיב לאנשים שטויות בבלוג שלהם. טנקסיו. :)
מי שזה ממש מפריע לו יכול להחליף את המילה "עלובים" ב"צעירים". זה די אותו דבר. ;)