היום בפגישה עם המטפלת כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא עייפות. פיזית ורגשית.
שלשום התחלתי להרגיש את השקדים מנפנפים לי לשלום ורומזים לי בחיוך שהם חוזרים לביקור כואב. יום אחד אני אעשה את הניתוח הזה.
בכל אופן, לקראת ערב נסתם לי האף, שזה דבר די מצחיק כשהוא קורה בקיץ. חצי-סתום כזה ולא בסביבתו הטבעית כשבחוץ גשום.
מה שכן, אתמול בלילה בהחלט הרגשתי אותו. לוחץ, כואב, מלווה במיגרנה נהדרת שגם היום כיכבה.
ועם זאת, היה לי חשוב לקום בבוקר ולהמשיך עם הסמינריונים האחרונים של התואר, ואח"כ הפגישה עם המטפלת. אבל עד כאן. הגענו למסקנה שאני צריכה לאפשר לעצמי לחלות ולנוח, למרות שזה אחד הדברים הכי קשים לי. לנוח.
היו שבועיים עמוסים בראיונות עבודה, וזה האחרון היה המטלטל מכולם. ראיון עבודה שבאמצעו הרגשתי את הדמעות עולות להן. הצלחתי לעצור אותן ולסיים אותו בכבוד, אבל בטוח שלא רציתי לחזור לשם יותר. מכולן, הייתה קשה לי תחושת הדחייה. לא. זה לא יסתדר איתנו. על פניו אני אמורה להיות מוחמאת כי ארבעה מקומות כבר החזירו לי תשובה של את over-qualified ואנחנו חושבים שתשתעממי מהתפקיד. זה לא תואם לפרסונה שלך.. להיות עוזרת מנכ"ל או מזכירה.
היום בטיפול הגעתי למסקנה שאני כנראה אצטרך לחזור ללימודי תואר ראשון מחדש. למדתי תואר מגוון ומשמעותי, אבל מבחוץ קל מאוד לזלזל בו והאנשים הממוצעים שלא באים מהרקע הזה, לא יודעים לעשות את החיבורים בינו לבין תחומים אחרים. יש משהו מרגיע בידיעה שכנראה אצטרך ללמוד מחדש, מפני שזה נותן תקווה שאני במעין תהליך מעבר כלשהו. מאוד הגיוני וטבעי שלא הגעתי עוד לנחלה שלי, כל עוד אני בשלב המעבר. אני יודעת מה אני לא רוצה, אבל אני לא יודעת עדיין מה כן. כמובן שעולה הפחד ללמוד שוב מקצוע חדש במשך 3 שנים ואז לא לעסוק בו, ולכן אני אצטרך א' לבחור משהו שמעניין אותי - כפי שעשיתי עד כה, כדי שלא אתחרט אחר כך שלמדתי אותו, גם אם לא עבדתי בו בסופו של דבר, ב' - לקבל את חוסר הודאות שבחיים וג' - לנסות לעשות את הבחירה הכי טובה ומושכלת. הידיעה הזו שכנראה אלך שוב ללימודי תואר, היא מרגיעה גם מהבחינה שזה ברור שהעבודות שאעבוד בהן יכולות להיות יחסית פשוטות ופחות נחשבות, ממה שאולי, בתקווה, התואר יאפשר לי.
היום דווקא ניסו לדבר איתי מ-3 מקומות שונים, אבל דחיתי את השיחות למחר כדי לאפשר לעצמי את המנוחה שאני צריכה. כנראה שמתוך שלושתם רק אחד יהיה רלוונטי, אולי. אבל אני בכל זאת אנסה.
בכל הקשור למשקיע, די הגיע לסיומו והמסקנה האישית שלי, זו שגם עוזרת לי, כנראה, לסיים את זה על הצד הטוב ביותר, היא שאני צריכה להפנים שהוא לא שם. הוא לא צריך אותי, כמו שאני אותו. אני צריכה להיות קשובה גם לצרכים שלי וגם לצרכים שלו ולהבין שאין נק' חיבור ביניהם כרגע. מה טוב, אם ההפנמה החשובה תגיע שזה נגמר for good. אני שמחה שלפחות הוא תמיד ישמח להיפגש איתי לקפה. אני לא בטוחה שאני אשמח באותה מידה. חוששת שזה יעורר אצלי את החוסר, את הכמיהה, את הרצון העז. זה יעורר את הדברים שדווקא אני צריכה להדחיק.
ניסיתי היום כל כך להרים את עצמי. אבל לא מצאתי שום דבר טוב להיאחז בו. והבנתי, שאני עייפה בעיקר. עייפה. צריכה לנוח קצת. המשרות יחכו. בטבלה המאוד-מסודרת שלי מופיעות כבר למעלה מ-100 הגשות של קו"ח בחודש וחצי האחרונים.
חוויית חיפוש העבודה הזו נורא מתסכלת, אבל ענבל יודעת להזכיר לי שאני לא היחידה במצב הזה, ויש עוד הרבה כמוני. המטפלת מציעה לי להרגיע את המבקר העצמי ולא לומר לעצמי שאני לא מוצלחת, אלא דווקא להסתכל על הכוחות להמשיך, ולא לוותר.
מצאתי לי מקום זמני בינתיים שיוכל לתת הכנסה סבירה תמורת עבודה לא קשה מדי. אני אמורה להתחיל ביום ראשון.
אני מתנחמת בכך שלפחות האכילה שלי כבר הרבה יותר מאוזנת מעד לפני חודש ויותר.
בשבוע שעבר המטפלת שלי מאוד הודאגה ממני כשסיפרתי לה שפתחתי פרופיל באתר ש"מחבר" בין נשים צעירות לבין גברים אמידים. אמרתי לה.. "מה אם זה לא יהיה כל כך נורא, ואולי אפילו אהנה מזה?". היא ביקשה ממני כרגע לא לעשות שום דבר כזה. לא יכולתי להבטיח לה את זה, אבל אחרי הפגישה מחקתי את הפרופיל שם. רק השארתי את הגבר היחיד שהכרתי משם ושהיה נראה לי נורמטיבי בטלגרם. לא קבעתי איתו שום דבר, אבל.. השארתי אותו שם. היום בגלל החולי שלי והעייפות לא הגענו לדבר על זה בכלל.
בא לי לסיים את הכתיבה הזו במשהו מעודד, משהו מנחם.
אבל אולי עדיף לנוח.
זו תהיה הנחמה הכי טובה כרגע.