זה בוקר כזה שאני נחה לי במרפסת העץ עם ספר ומוזיקה. אני קוראת את המילים בזמן שרוח עדינה משחקת, נכנסת ויוצאת מהחלון. עלי העצים נעים לאיטם, יפים בצבעם הירוק.
אני קוראת את המילים: "פרפקציוניזם הוא האמונה שמשהו שבור - אתה. אז אתה עוטף את שבירותך בתארים אקדמיים, בהישגים, בתעודות הצטיינות, בחתיכות נייר, שאף אחת מהן לא תוכל לתקן את מה שאתה חושב שאתה מתקן."
ואני חושבת עליך. אתה המוצלח כל כך, שסיפר לי בפעם הראשונה שנפגשנו על אבא שלך. "אבא שלי הוא לא בנאדם טוב", היה משפט חזק שאמרת ונחקק בי עד היום. מצאת אותו בוגד באמא שלך. סיפרת לי שהוא אדם קשוח שמקבל כוח מלהקטין אנשים אחרים.
ואז, דמיינתי אותנו יושבים ושותים קפה. ואני רוצה להעביר יד על עור פניך. דמיינתי אותי שואלת אותך אם אני יכולה. ואז, לאחר הנהון קל מצידך, מעבירה יד בשיערך הנעים, ולאט יורדת במורד הלחי, שמעט דוקרת מהזיפים. ממשיכה לצוואר. באותן שניות לא אתה ולא אני נזוז, למעט ידי הקטנה שנוגעת בך. לא נזוז. ניבלע ברגע הזה, כשהנשימה נעתקת.
המגע שלי בך יהיה כל כך מועט ועדין, כמו טיפת מים במדבר. אבל טיפה שאני כל כך משתוקקת לה, עד שאני יכולה להמשיך כך עוד זמן רב. לחיות מטיפה לטיפה. לבטח אחשוב לעצמי באותם רגעים כמה שאני רוצה לנשק אותך, וכמה שאני לא יכולה.
זה באמת נכון. אם אתמיד, בכל יום אחשוב עליך פחות ופחות. עד אותו יום מיוחל שבו אחשוב לעצמי לפתע, "היום לא חשבתי עליו כלל". על מי אני עובדת? הוא לא מיוחל כלל.
שבת שלום