4.12.24
אתמול צבי הידיד המקסים שלי מהלימודים, הגיע ברכבת לעיר מגוריי הנוכחית. אני חושבת שהנסיעה ארכה לו כ-20 דק'. הגעתי לבית הקפה, וראיתי אותו יושב שם. כמה זה כיף לראות אותו במקום שבו גדלתי, בבית הקפה שלי, מחכה לי. מיד התחבקנו, והוא תקתק עוד כמה לחיצות על המסך המאיר. "יש פה אנשים מאוד שונים, לא?" אמר. "אלה לא אותם אנשים כמו ב(השלם את המשפט)." עניתי: "כן, בוודאות יש פה אנשים שונים". הוא אמר והצביע על אישה שעמדה בתור לקופה, לבושה בחליפת ספורט ירוקה עם עקבים. "נגיד זו, היא בחיים לא נכנסת לX". הסתכלתי אחורה ואמרתי, אולי לשכונה של המגזר. צחקנו. הצעתי לו בפורים הקרוב להתחפש לערס, ותיארתי לו לפרטי פרטים את הבגדים שהוא יאלץ לקנות. אם הוא הולך על מראה ספורטיבי- כובע נייק שחור, צמוד-צמוד-צמוד. חליפת ספורט תואמת, שחורה. גרביים משוכות מעלה עם מותג רלוונטי, ונעלי ספורט, כמובן. אמרתי לו שיש גם אופציה לערס אלגנט, ואז הוא פשוט צריך ללכת לFactory 54, ולקנות סט משלים שם. עם מוקסינים.
משם יצאנו החוצה, אל מרפסת העישון. אמרתי לו כבר בווטסאפ שאני רוצה ירוק. במשך השנה האחרונה נמנעתי מלעשן ירוק, כי זה גם לי להגברת חרדות, ניתוח יתר של סיטואציות ותחושת זרות למקום שבו אני נמצאת (ושכולם שמים לב, רואים. מעין חרדה חברתית?). מלבד כמה ימים בסמוך לשביעי באוקטובר, לא עישנתי. הייתי מוחזקת השנה. תפקדתי. הלכתי, באתי, עשיתי. לא פחדתי מאוד למעט רגעים הזויים שקרו, אבל גם לא שחררתי שליטה בכלל. לעשן וויד בשבילי זה להיכנס למקום לא מוכר. להיות חשופה מאוד. להשתבלל במחשבות שלי. להרגיש שאני הזויה, משוגעת, מטורפת.
אבל ישבנו שם, ולקחתי שאכטה קטנה. השתעלתי וזה היה מצחיק ומפדח בו"ז. בהתחלה ישבנו שנינו לבד ופטפטנו אינטימית. אח"כ הצטרף זוג חרדי לצידנו, וכמובן שהפנסיונרים לא איחרו לבוא והרעישו קצת מאחורה. כשנכנסנו לעולם שלנו, זה היה רגע יפה ומיוחד. לפעמים עלו לי מחשבות. למשל - יש לי כל מיני ביטויים שאני אומרת. באופן רגיל ושגרתי, אתם יודעים. למשל, כשאני צוחקת אני ממש צוחקת ואומרת "אני מתה!", או כשאני מתארת משהו ממש מגניב, אני אומרת "מטורף!". וכשאני מעשנת וויד, המילים הקטנות האלה שאנחנו אומרים, הוא או אני, הן פתאום נתפסות לי כבעלות משמעות. וזה מלחיץ אותי, כי אני חושבת מה זה אומר. אבל הפעם, משהו בפגישה היה אחר, כחלק מתנועתי לאהוב את עצמי כמו שאני. המחשבות עברו בי אבל לא נברתי בהם יותר מדי. התקדמתי הלאה. כשהרגשתי שמדברים עליי יותר מדי, אמרתי את זה. אני לא עוד לא שם ב-100%. יש עוד דרך לעבור.
שוחחנו על הרבה דברים שקורים עכשיו במלחמה, ובמדינה. אני, כאמור, נחשפת לנבכי ערוץ 14, וכנראה שזה מתחיל להשפיע. אתמול הם אמרו שאולי אנחנו בפתח מלחמת עולם שלישית. יתקיים כנס צרפתי בסעודיה לגבי הקמת מדינה פלשתינית. העולם מאוד מאוד לא יציב כרגע. הלוחמים שיש להם אזהרת מעצר בכל אירופה כרגע - WTF?
לא תקום ולא תהיה פה מדינה פלסטינית, לעניות דעתי. חמאס צריך להיות מוגדר כארגון טרור באופן לגיטימי ולהיות מושמד עד היסוד. תושבי הרצועה המסכנים, לא יודעת מה הפתרון עבורם. שימצאו מקום אחר לגור בו, לא כאן. כאן זה שלנו. אמרתי לאבא שלי אתמול שגם אני רוצה לראות עולם, כמו שהוא ואמא ראו. "העולם מאוד מסוכן עכשיו", הוא אמר. "יש הרבה אלימות, אנטישמיות", ואני אמרתי לו "תמיד הייתה אנטישמיות. תמיד הייתה אלימות. אני רוצה לראות עולם! גם אני רוצה קוקוס מגבון בסלון, או דברי עץ מטייוואן. גם אני רוצה להביא סטריאו בתקופה שאף אחד בארץ לא יודע מה זה". בסדר, משהו אחר מותאם לתקופה.
אני וצביקוש דיברנו על קטע ממש מגניב. התחלתי לדבר איתו על האלגוריתם של ספוטיפיי, באיזושהי טענה אישית ששיתפתי, שהאלגוריתם גורם לך להמשיך לשמוע את אותה מוזיקה שאתה אוהב, ומעמיק את הבחירה שלך בתוכך. זה תקף לעוד הרבה עקרונות בעולם המודרני. אמרתי לו, "איזה מטורף זה, שאתה כדי לקנות תקליטים או מוזיקה, היית צריך לנסוע לעיר הגדולה מהמושב, ללכת לחנות, לדבר עם מוכר, לשמוע מה חדש. אני אף פעם לא פגשתי מוכר בחנות מוזיקה או קניתי ממנו אותה. למעט 4 דיסקים של אביב גפן בטיסה לבוסטון בכיתה י' בנתב"ג. אמא שלי צרחה עליי איך קניתי דיסקים במחיר כל כך מופקע. על הזין שלי מה שנקרא. בכל אופן, הוא סיפר לו שהיה לו איזה יום שהוא נסע לתל אביב לקנות תקליטים וזה היה חתיכת יום. לנסוע ממושב בגליל עד לתל אביב.
שיתפתי אותו פתאום במחשבה שעלתה לי. "נכון יש עכשיו מלא אנשים שעזבו או עוזבים את המדינה? אבל המבוגרים, או מי שאין לו מספיק כסף, יישאר". או שהוא ציוני כמובן, כמו יובל, חברה שלי, שלא תעזוב את המדינה אף פעם. אין לה ארץ אחרת. אבל מה אם בדיוק זוג ידידים ניהלו את אותה השיחה באירופה לפני השואה. לפני שהיה זמן לברוח. עכשיו כשאני כותבת שורות אלו, אני מבינה שהמצב שונה מסיבה אחת. שם הם ברחו מארצם בסכנת קיום. ואילו, כאן אם נברח זה יהיה מביתנו. הוא הומו, ושיתף אותי שהוא מפחד מה יקרה אם עוד כמה שנים יחוקקו חוקים אנטי-להטביים, כמו שקרה עכשיו בגיאורגיה. הוא טייל עם בן-זוגו בקיץ בגיאורגיה והרגיש מאוד לא נוח שם. ועכשיו זה קרה, העבירו שם חוק שאסורים אף סממנים ציבוריים של להטביות. "אבל נראה לך שזה יקרה בישראל?!", שאלתי בתמימות שלי. בכל אופן, אני לא אתן לזה לקרות.
סיפרתי לו על הבחורצ'יק החדש, וכל הגישה שלי. זה היה לו מאוד מאוד חדש לשמוע שאני יוצאת עם מישהו לדייטים רציניים. ומיוחד. "אני אהיה בסדר כמו שאני". וגם, על סיטואציה מפדחת ביותר שקרתה. אני באחד הלילות כאן, כבר לא יכולתי להתאפק, והוצאתי את הסטספייר החמוד שלי לאוויר העולם. השעה הייתה מאוד מאוחרת, והייתי צריכה משהו קצר, מדויק ומספק. בדקתי שאבוש ישן, ונכנסתי למיטה. הפעלתי את הסטספייר ואת הראש שלי, ודמיינתי פנטזיה נהדרת על הבחורצ'יק. לא אמרתי עדיין, אבל הוא פסיכולוג. הוא מתוק וחמוד. וכשהייתי אצלו בבית, ולא עשינו דבר מלבד להתנשק ולגעת מעט, הייתה בזה תשוקה ותחושה קצת של פסיכולוג-מטופל, ומי כמוני אוהבת משחקי תפקידים סמכותיים? ועל זה בדיוק הגעתי לאורגזמה באותו לילה. וואו איזו פנטזיה הולכת להתממש לי (אולי). בכל אופן, הייתי נורא עייפה שנרדמתי עם הסטספייר ממש בתוך מכנס הפיג'מה. צבי בנקודה הזו אמר בהתרגשות "איזה כיף לך!". דרך אגב אני מספרת לו את כל הסיטואציה הזו בלחישה כי אנחנו פאקינג בבית קפה. והוא צוחק ממני מאוד ואומר: "חרמנית! תגידי שהיית חרמנית!". אז סיפרתי לו שבבוקר למחרת קמתי ויצאתי מהר לעבודה. בדרך לעבודה באוטובוס, פתאום קיבלתי את התקף הלב הקטן הזה, וחשבתי ששכחתי את הסטספייר במיטה, אולי מתחת לכרית. חשבתי שאני מאוד מאוד מאוד מקווה שהוא לא מסדר לי עכשיו את המיטה ומוצא את זה. האמת, שעד עכשיו לא בדקתי האם בסוף החזרתי אותו לתיק. צבי אמר שאין לי מה לדאוג, ושזה ממש חמוד. וחוץ מזה, אני פאקינג בת 27. ביצים שלי, מה שנקרא. אבל אף פעם לא גרתי עם אבא קודם, ולא נתקלתי בסיטואציות מביכות מבחינה מינית, כמו שאר האנשים הנורמליים (חלקם), שגדלו עם ההורים שלהם.
המשכתי לדבר עוד ועוד. על החיים כספירלה שחוזרת על עצמה. וצביקוש קצת שיתף על תהליך ההורות המשותפת שהוא ובן-זוגו מנסים לקדם עם אישה חמודה. הלכנו בחזרה לרכבת. הוא כל כך התלהב שהתחבורה הציבורית כאן עובדת בן-זונה, ולא ציפה לראות כזה רחוב שוקק. "אולי אני ותומר נעבור לכאן? אני כל כך רוצה לרכב על אופניים". צביקוש גר בעבר בצרפת 5 שנים עם בן-זוג (כן, יש לו חיים מאוד מעניינים). ואני כמובן אמרתי, "הצעירים עוד לא גילו את ה-X! תזכור מה אני אומרת לך".
בזמן שחיכינו לרכבת זה היה מאוד רומנטי. שנינו מחכים, תכף נפרדים. לא יודעים מתי נתראה שוב. התחלנו לצחוק בציניות שלנו "אני תכף מוציאה ממחטה ומנופפת לך", והוא אמר משהו על סרט צהוב שפעם היו מנפנפים איתו ברכבת. אני לא זוכרת כל כך. בזמן שהלך לשירותים ושמרתי לו על הדברים, ראיתי בחור צעיר לצידי. היו לו בערך 2 מזוודות, וגם תיק ענקי סגור בסלוטייפ חזק. "מה זה, גלשן?", שאלתי אותו. "זה יהיה גלשן", הוא אמר. "לאן אתה טס?", שאלתי. ראיתי כמה זה מוזר לו שאני שואלת את זה. "לקוסטה ריקה," הוא ענה, "צריכים לגלוש קצת, לא?". "לגמרי צריכים לגלוש!", אמרתי ושאלתי "אבל אתה תחזור לכאן?". הוא הסתכל עליי במבט מוזר. "כרטיס אחד, אני לא רוצה לחזור". ואז פתאום קלטתי שאני מדברת עם אדם שאולי לעולם לא אפגוש יותר, ואולי לעולם לא יחזור יותר לישראל. "אבל תבקר מדי פעם," אמרתי. "משפחה, חברים.. אתה יודע". "נראה", הוא חייך. ואז צביקוש חזר. והתחיל לטפטף גשם. טפטופי גשם כאלה לא מזיזים לי. זה היה גשם נעים של טיפות עדינות. החזרתי לו את המטריה שהוא הביא לי בפעם הקודמת, והוא אמר "תשמרי לך אותה, לא?".
שמרתי.
שיהיה אחלה יום :)