כשהייתי בת 22, חברתי לקבוצת גברים בני 30-40 בעבודה על מיזם תיירותי. הוא נעצר איפה שהוא אחרי כמה חודשים בעקבות בעיות סליקה, אבל זה לא העניין. אני חושבת היום על האומץ שנדרש לי לשבת שם ולתכנן דברים שכאלה. באחת מהפגישות הסתובבנו איפה שהוא ואני זוכרת שיובל אמר לי: "הדבר שהכי מפחיד אותי זה אישה שיודעת מה שהיא רוצה". זה הצחיק אותי בזמנו, אבל זכרתי את המשפט הזה עד היום. הוא אמר את זה כלפיי. כעבור 5 שנים גרנו יחד באותה השכונה והייתי רואה אותו הולך לים. כמעט תמיד אומרת שלום, כי אני בנאדם נחמד, והוא מדי פעם כן, מדי פעם לא. פעם אחת הוא גם קטף לי ייחור של פיקוס, שרציתי לעשות (זה לא הצליח בסוף).
התחשק לי לכתוב עליו שהוא היה כלומניק כזה, אבל פתאום אני לא רואה את זה ככה. אני מניחה שהיו לו את הדברים שלו שהביאו אותו להיות מי שהוא היום. אני כבר יודעת שיש לי סגנון מסוים, ואני יודעת שהוא לא מתאים לכולם בכלל. אני עדיין לא יודעת מה זה הסגנון הזה, אבל אלו דברים שאני אגלה עם הזמן ואדייק.
עם הפסיכולוג העניינים נרגעו קצת, לטובה ולרעה. כבר פחות בעננים, כבר פחות מאוהבת. עדיין מפוקסת. אני מבחינתי אמרתי לו מה אני צריכה והוא הסכים איתי. עכשיו יש לו כמה ימים עד הדייט הבא בחמישי להשתפר ולהוכיח את עצמו. מבחינתי, אם זה לא קורה, אנחנו לא נפגשים בחמישי כי כנראה פתאום אני לא ארגיש טוב או שיצוץ משהו. סתם, למה לעשות טריקים כאלה. עדיף, נראה לי, להגיד את האמת. אני מבחינתי עשיתי את שלי. אני חדה ונוכחת ברגע, ומקבלת את זה שאולי הקשר לא יתקדם יותר. אבל אתם יודעים מה? יש לי הרגשה ששנות ה-30 שלי יהיו מדהימות.
אתמול היה יום עצוב בערב מכל הבחינות. לראות את התמונות של הלוחמים שנהרגו. הרי אי אפשר להבין כבר את גודל האובדן, הכאב. למספרים אין שום משמעות, ועם כל הצער שבדבר גם לתמונות של החיוכים שלהם בטלוויזיה. מרגיש לי כבר שזה אותו האדם שנהרג שוב ושוב.
למה כבר לא מגיעים להסדרים מדיניים? כמה עוד אפשר להמשיך ככה?
אתמול גם חזרתי עם גרון כואב מהעבודה, ולא מהסיבות הנכונות. היום אני מחליטה לקחת את היום שלי באיזי ובפרופורציות הנכונות. לא רוצה להישחק. נקודה.
בוקר רגוע!