אמנות או נמות?
או
אני אף פעם לא אעלה את זה לסטורי שלי באינסטגרם, ואולי מכאן נובעת החשיבות.
זה ערב כזה של לבד אבל ביחד. הרבה דיבורים, הרבה מחשבות, הרבה דברים שצריך לספר ולהסביר. אבל בסוף יהיה לי ספר שיוכל לספר את כל מה שאני כבר רוצה לשכוח.
יש לי המון רעיונות. המון ידע. יש לי בעיה כזאת שאני תמיד רוצה לדעת. הכול. אני חוקרת.וככל שאני מתבגרת אני חוקרת עוד ועוד חוויות, תפיסות ואנשים. יש לי המון זכרונות והידע שלי באמת רחב.
אבל עוד לא פגשתי את הרגעים הקשים של החיים. אני מאחלת לעצמי לא לפגוש יותר את הרגעים הקשים של החיים. ידעתי מספיק.
אני רוצה חיים בריאים, שקטים, עצמאיים ושלווים.
להיות לי מה שארצה,
למצוא את שאהבה נפשי,
לשחרר את מי שלא אהבה נפשי.
לא להתרגש, לפחד או לכעוס מאדם שאינו קרוב ללב שלי.
חברים זו מילה מאוד מיוחדת ואצלי היא כמעט מקבילה למשפחה. אולי צריך לעשות הפרדה בין מכרים ולבין חברים, ואולי אין חברים אלא אנשים כאלה שאתה פוגש לאורך הדרך וזוכר להם טובה מסוימת. ואז הם פשוט נתקעים שם ואתם רבים עד שאי אפשר יותר.למדתי די הרבה מאז שעזבתי את המעונות של הסטודנטים, דרך הדירה ועד הבית של אבא שלי ועכשיו, הדירה אצל איה.ביומיים וחצי אני מרגישה שחזרתי לעצמי הבוגרת. האישה. הזזתי כאן רהיטים, ניקיתי את הרצפה, שטפתי כלים כי רציתי לראות סדר בעיניים ואיה חייתה קצת במחסן כאן.לא נורא. עזרתי לה. והיום יכולנו לשבת בשקט, לשתות יין, לדבר, להתאכזב וליצור משהו חדש.
משהו מטריד חדש שלמדתי-ידעתם ששירים בימינו מתוכנתים לגרום לנו להרגיש רגש מאוד חזק תוך רגע?
ואם את כל חיינו אנחנו נחיה דרך הטלפון, מה יהיו ההשלכות של זה?
ולמה כולנו מכורים לטלפון בצורה כזו חריפה?
לילה טוב 🎨