הרגשתי שכל דבר כבר מעצבן אותי.
שאני לא יכולה להתרכז יותר באימון.
לא מצליחה, לא מרוכזת, אבל בעיקר עצבנית.
כשאני משחקת טניס, אני מכבה את הראש.
אבל אני לא מתעצבנת, ולא כועסת, ולא מתייאשת.
ו.. זה היה רגע כזה של.. משהו קורה פה.
שאלתי את המאמן שלי מזה כמה שנים איך אני מגיעה בדרך הכי קצרה לשירותים (הרבה זמן לא הייתי שם וחלק מהשערים נסגרו).
חיפשתי את דרכי דרך שולחנות הברידג' הריקים של הזקנים, ומצאתי את דלת השירותים.
נכנסתי לשם, הורדתי את המכסה של השירותים והתיישבתי. בהתחלה הזלתי דמעה ושאלתי אותו "למה עשית לי את זה? למה פגעת בי ככה?".
היום כל מילה שלו נדמתה כסכינים חדות ישר ללב שלי.
אני לא הכתובת שלך לבעיות, אפשר להתגעגע למשהו ועדיין לא לחזור, ושהוא בטוח גם שהוא יגביר לי את המצוקה. לא יודעת מה גורם לאנשים להתנהג ככה, אבל זה לא הסיפור.
הדבר היחידי שאמרתי לו לאחר שהוא כתב לי "סביר להניח שרק אגביר את המצוקה שלך", היה "סביר להניח שהתאהבתי בך, וסביר להניח שאתה לא מבין את זה. זה הכול".
כך סיימתי את שלי.
ואם נחזור לחדר השירותים, בכיתי שם המון. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי שאני מכוערת, שאני כל כך מכוערת באותו הרגע כשאני בוכה. ואז מלמלתי שזה לא הגיוני, הרי זאת אני. למה שאחשוב על עצמי דבר כזה. מלמלתי די הרבה למה למה פגעת בי, למה אמרת לי את זה. וכל זה קורה ב10 דק' שאני לא באימון.
התייפחתי, והתאדמתי עוד יותר ממה שהייתי לפני. העיניים שלי כבר היו נפוחות ומעט צורבות, וזה הרגע שבו אני נרגעת. אחרי שאני בוכה. אני אוהבת לבכות, זה משחרר אותי. זה בכי שהיה עצור כל כך הרבה זמן.
זה בכי טוב, שמסמל את הסוף של הסיפור שלי ושלו.
הוא לא הבין שהתאהבתי בו, וזה הכול.
הואשמתי שאני עושה עליו מניפולציות כי אני משתפת, הוא לא מבין למה שוב יש לי ציפייה ממנו. ובכן, אין אדם בחיים שלי שאין לי ציפייה ממנו, אבל אני גם מקבלת אכזבות וקושי וגם הרבה דברים אחרים.
אבל אם יש לך עסק עם ילד בן 4 במחשבה, זה לא יעזור לך דבר. הוא יפחד, הוא יתבלבל, הוא יברח. ואם תתקרבי עוד, רק תפחידי אותו יותר, עד שהוא ייעלם.
וכך היה.
הסיפור הזה נגמר, ויחסית די מהר. אני אזכור לו דברים טובים, וגם אבין עם הזמן מה היה לא בסדר. אני אשנה את עצמי, ואני בטוחה שכבר השתניתי בלי לשים לב יותר מדי. ככה השינויים אצלי, מאוד מהירים.
סיימתי לבכות כשאמרתי לעצמי "זה הכול בראש, זה הכול בראש." הסתכלתי על עצמי וחיבקתי את עצמי בצורת איקס. ככה אני עושה כדי לחבק את עצמי.
חזרתי לאימון לעוד 10 דק'. הייתי יותר נינוחה, רגועה ושקטה. כבר לא עצבנית. כבר רגועה יותר. שקטה, עצובה.
התנעתי את הרכב והתחלתי לנסוע. זה היה מפחיד. בחושך, בגשם, אחרי שאני לא נוהגת כבר אולי 3 שנים?
הקפדתי על הנסיעה שתהיה בטוחה ורגועה. היו רגעים מפחידים יותר או פחות.
היום הקואצרית אמרה לי שאני בחורה מאוד אינטליגנטית שמבינה דברים בצורה מאוד ברורה. וזה נכון, אני בנאדם ברור וישיר. וזה לא תמיד נפגש עם השאר. אין מה לקרוא אותי בין השורות יותר כי אני אומרת את האמת. לפחות כאן.
אני מותשת ובודדה ועייפה, אבל גם אנרגטית. ומכאן, זה רק יעלה. כי אין בי יותר טשטוש, אלא הצבתי גבול. לעצמי. שלגבר הזה אני לא חוזרת.
לפני כמה ימים ראיתי חלקיק ראיון בטלוויזיה עם איזו ספורטאית. שאלו אותה על ציפיות לעתיד או מה היא רוצה להיות. והיא אמרה שאין לה משהו שהיא הייתה רוצה להיות, כי היא כבר מממשת את כולה בכאן ועכשיו.
וכך גם אני.
לילה טוב