"מיכל, מיכל", בכיתי. "אין לי כוחות יותר".
לא יכולתי יותר להסתכל לאף אחד בעיניים. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. זה הכול בגלל העבודה הזאת ולאן שהיא הביאה אותי.
לא יכולתי לתת למיכל לראות אותי מאבדת שליטה ככה, חרדה נוראית. הראיתי לה הכול, את העצב הכי עמוק שלי על ההורים שלי והמשפחה שלי ששלטו בכל דבר שעשיתי. ובסה"כ במבט לאחור, מה היה שם? בכי עמוק. עצב. כאילו אני אומרת לה- זאת אני. תראי. תראי את הצלקות שלי על הידיים. את הצלקות בלב אי אפשר לראות.
"מה את הולכת לעשות היום? ומחר?", היא שאלה.
"אני... אני..." הוצאתי את הדפדפת שלי באוטומט. "תראי, אני עשיתי... יש לי טבלת שליטה. אני כותבת פה את כל התחומים של החיים שלי ומה הסטטוס שלהם. אבל הם, הם מפריעים לי. הם לא עוזבים אותי. הכול צף לי, הכול עולה. כל הזמן. כל מה שהיה. זה לא בסדר."
בכיתי עוד ועוד. הסתכלתי על השמיים. "כל מה שאני רוצה זה לברוח".
והוספתי "אני עצובה. אני כל כך עצובה. זה לא מגיע לי. שום דבר מזה לא מגיע לי". בבכי עמוק.
"ומה את תעשי היום?", היא שאלה.
מלמלתי מתוכי, "יש לי היום דייט. ומחר אני אחזיר לאמא את המפתח. ואני אטפל אולי בספרים שהיא ביקשה. ואז בשישי ובשבת אני פשוט אנוח. אלך לים ואנוח. אטייל ואנוח." וכך יהיה.
"זה נשמע מעולה, ואת ממש חמודה". היא חייכה ממני. הצחקתי אותה כשאמרתי לה שגמרתי לה את חבילת הטישו. קמתי וחיבקתי אותה. ובכיתי כמו שהרבה זמן לא בכיתי. ועכשיו אני רגועה. זה כל מה שרציתי.
לבכות.