הטרגדיה של הקשר שלי איתך, הייתה שלא הבנתי כמה אתה פוגע בי. הגוף שלי שידר לי הרבה סימנים - בכי, חוסר שינה, עצבנות, כעסים, ואני לא נתתי מספיק קשב לזה.
לא הייתי ישנה טוב בכלל, לא נתת לי יחס. רק דיברנו ודיברנו ונפגשנו והזדיינו ודיברנו וניסיתי להרגיע את כל מה שהלך לך בראש. כן, השלכת עליי הרבה מהבעיות הנפשיות שלך.
אתמול דיברתי עם אור בטלפון, והייתה לי פתאום הארה. הרבה מהגברים שהתאהבתי בהם מאוד בעבר היו עם הרבה סימני אזהרה. יכול להיות שאני נמשכת לאנשים ולגברים במצוקה גם במסגרת קשרים רומנטיים, עם איזושהי משאלה להציל אותם. קשר טיפולי פר אקסלנס. אני לא תמימה להגיד שלא יהיה לי שוב קשר טיפולי. יש לי אופי מטפל ואחרי 10 שנים של פסיכותרפיה בדיבור, יש לי יכולת לדבר עם עצמי ועם אנשים בצורה מיטיבה. אבל, אני אעזור למי שיעזור לי. ואין היגיון בלעזור למי שלא עוזר לי. למה? כי אני לא אלטרואיסטית, לא באהבה.
לגבר הראשון ששכבתי איתו הסתבר להיות דיכאון קליני (הוא סיפר לי רק בשלב מאוחר של הקשר). לגבר האחרון, אני לא יודעת מה היה, אבל בשלב מאוחר הוא אמר לי שהוא לוקח כדורים. יום כן, יום לא. אני לא יודעת למה. אבל הוא עבר פגיעה מינית בילדותו. זה כאילו שכל הדברים האלה לא הרחיקו אותו ממני, רק קירבו. כי רציתי לעטוף אותו. ואתם יודעים מה, אין לי בעיה לעשות את זה ואני לא אשפוט אדם על העבר שלו, אלא על מי שהוא בהווה. ואת זה הוא פשוט לא ידע לעשות בשבילי. הוא לקח את הדברים היפים בחיים שלי, למשל הבלוג, וריסק אותו כמו פרפר. "איך לא חשבת על זה לפני?", הוא יצא עליי והאשים אותי. אבל אחר כך ליווה אותי הביתה, ואמר לי "אל תדאגי, נקליל דברים". דאגתי. הדברים לא נהיו קלילים אלא רק חמורים יותר. כמו למשל כשהיה אמור להיפגש איתי וכבר קבענו את זה יומיים לפני וברגע האחרון שוב הבריז (וכמובן 2 הטיולים שישבתי כבר עם בגדי טיולים וקניתי לנו דברים, והבריז לי יום אחרי יום בסופ"ש). הוא אמר לי שהוא נוסע לפגוש ידידה שגרה מאוד קרוב אליי, וכשרק רציתי שיעבור דרכי, קיבלתי עוד סטירת לחי. אני לא מבינה איך הגעתי למצב שאני משפילה את עצמי ככה. לא בקטע של מושפלת, בקטע של מכסה את עצמי בעוד ועוד חול רק כדי שהוא יוכל לצמוח. קוברת את עצמי ואת הרצונות שלי בתוך האדמה, עד שבאמת לא נשאר אוויר לנשימה. הכול לחץ עליי, סגר, העבודה בטח לא תרמה והרצון שלי להתקדם, הוא זה שעזר לי לצאת מזה. כי משהו התפכח בי אחרי הלילה האחרון. "אני רוצה אותך גם, אני מתגעגע". שוכבים וכיף וזה. מכין לי אוכל לקחת בבוקר. הולכת, נוסעת למושב להתארח אצל איה. ואז "אני אבוא לבקר אותך", אבל הוא חולה כל השבוע. מאז שהכרתי אותך היית חולה 10 פעמים אולי. אני כל השבוע שואלת אותו מה שלומו, וכשפעם אחת מבקשת שיתעניין בי, הוא אומר לי שאני פוגעת בו. שהוא לא מבין למה אני ממשיכה להיות איתו בקשר, כשסביר להניח שהוא רק יגדיל את המצוקה שלי. כתבתי לו שסביר להניח שהתאהבתי בו, וסביר להניח שהוא לא מבין את זה וזה הכול. וגם הודיתי לו שסוף סוף הצלחתי להוציא ממנו חד וחלק שהוא לא מעוניין בקשר, כי לקח לו 3 חודשים להגיד את זה באופן ברור.
הסיפור איתו היו הרבה מסרים סותרים, ואי אפשר להתנהג ככה. זה דופק את השכל והמערכת. אי אפשר להתנהג ככה. וגרוע מזה, בחיים לא הייתי אומרת, גם לבנאדם זר, שאני לא הכתובת שלו לפתרון, לא הייתי אומרת לאף אחד שהוא במצוקה. היית כל כך חסר היגיון שרצית שאהיה ידידה שלך. איזה ידידה בדיוק? אתה לא יכול להפסיק לשקר או לפגוע לרגע. כשנפרדתי ממך פעמיים, הזנת את האהבה בתוכי שוב. "אל תיעלמי לי", "את מסקרנת אותי". אלה לא דברים שאומרים לאישה שמנסה להיפרד ממך. זה רק מזין את ההתאהבות עוד.
אתה השלכת עליי את כל הבעיות הפסיכולוגיות שלך.
אני לא שונאת אותך, אני פשוט לעולם לא אגיע למצב כזה שוב. יש לי את כל הזמן שבעולם למצוא את שאהבה נפשי, ונפש שאוהבת אותי בחזרה. כמו שאני. אף אחד לא ילחץ עליי לעשות שום דבר. לא המשפחה, לא החברים, לא בן-זוג רומנטי או מנהל.ת בעבודה. לא מוכנה לקבל את זה יותר. המדד לקשר הבא שלי - איך אני קמה בבוקר, איך אני הולכת לישון, מה קורה לי במהלך היום, ושאני יודעת שאני בסדר כמו שאני. מי שיכיל את זה, ירצה את זה, ויטפח את זה כמו פרפר שצריך לעוף - יזכה.
ומה אכפת לי בכלל? אני שילוב מסוכן.