מומלץ להפעיל טרם הקריאה^
אחר הצהריים. המזגן עובד. אני על הספה של ברי ולצידי הגיטרה. כוס יין לבן קר בין שתי הרגליים שלי. כותבת. מוזיקה, כמו תמיד. מנגינה.
יצאתי עם איה לסיבוב בשדה של הבננות. הצטרפתי. הרבה הד ודא. "חשבתי המון", סיפרתי לה. שם בטיול שלי. המון חשבתי. פרקתי מה שיכולתי על הדף. ציירתי. כמו שאיה לימדה אותי.
היא הייתה שקטה, עייפה, אולי קצת עצבנית. "ומה איתך?", התעקשתי. "החלטתי לעזוב כאן ביולי", היא מספרת לי. וואו. מאז שהיא אמרה לי את זה... משהו בכולי מתרגש. כי אני אומרת, אולי ביני לבין עצמי, אולי הייתה לי יד בזה. בהצלחה המרגשת והמפחידה כל כך שלה. לעזוב כאן אחרי 4 שנים.
אמרתי לה כל מה שחשבתי. שזו החלטה מדהימה בעיניי, ומלחיצה. והאם היא תרצה להיות שותפה שלי גם אחר כך? דברים לחשוב עליהם. ובעיקר, שמחתי בשבילה. קרקע בטוחה ליפול, לקום. כמו שהיה כאן בחברות השותפתית הזאת מאז החורף.
וזה משהו מרגש בשבילי. אבן דרך כזאת. להישאר, ללכת? מה לעשות? זה שינוי. מה שאני מרגישה מבפנים זה מטורף! סערה! זה ההוריקן שחיכיתי לו, שסוף סוף הגיע אליי.
האביב והקיץ בפתח. זה זמן של שינויים והתחדשות. קיץ הוא זמן שדברים קורים בו. וגם אני וגם איה ביחד בכאוס הזמני הזה, ובפעם הראשונה - זה לא מרגיש פחד מוות. כי אני לא לגמרי לבד. וכי כבר עברתי דבר או שניים שחישלו אותי בשנה האחרונה.
אני מרגישה שזו החלטה טובה גם עבורי. החיים במושב היו מאתגרים, יפים, מהנים. אין ספק שזו הייתה תקופה מאוד מיוחדת, אבל מראש היה לי ברור שזה זמני. זה הרגיש כל כך זמני, עד שזה הרגיש כבר נצח. מארבעה ימים, נשארתי כאן 4 חודשים. וכנראה אשאר עד יולי. סוף סוף משהו משמעותי קרה. סוף סוף יש לי אנרגיה אחרת של... שינוי.
המקום הזה היה טוב, אבל... מפחיד. פגשתי פה את עצמי בתהומות בדידות, מרחקים אדירים, מאמץ בלתי-נגמר. כל הגוף שלי כאב מרוב הניקיונות והסידורים. הידיים שלי התקלפו בגלל חומרי הניקיון. הגעתי לכאן עם התקפי חרדה חוזרים ונשנים, וחוסר יכולת לנשום. זה כבר לא קורה לי יותר! גם אני קמתי על הרגליים כאן.
הגעתי לכאן בלי רכב ובמשך חודשיים הלכתי ברגל קילומטרים. קניתי פה רכב. יצאתי עם מינוס, אבל עם המון ביטחון. היה לי זמן לחשוב. ויש לי תוכנית.
אני לפני תקופה מרגשת של שינוי. עברנו המון, לטוב, ולפחות טוב. בחודש שעבר סוף סוף חזרתי לעבוד ואני רוצה לתת לאיה את הסכום שסיכמנו עליו מתישהו. אני גם אתן לה אותו. שיהיה לה להתחלה החדשה שלה.
הקמתי כאן יסודות לעסק, עזרתי לה לזרוק 2/3 מהזבל שמילא את הבית שלה, דחפתי אותה ואת הגבר שלה לנסות יותר חיים זוגיים. עדיין יש כאוס ביניהם, אבל מי יודע מה יקרה? זה כבר שלה.
היו לנו פה לילות של צחוקים בלתי נגמרים, שיתופים ושיחות נפש כיאה לשתי בוגרות תנועות נוער. מתישהו ירח הדבש חלף, ונכנסנו לתקופת ניסיון להסתדר - ניקיונות, כלבים, שיפוצים. היה קשה. הנביחות של הכלבלבים, הניקיון שהיה לא טוב. רק אתמול שמתי לה דברים מהסלון בחדר.
אבל גם הייתי פה בשבילה, אפילו קצת. והיא הייתה פה בשבילי המון. כמה שהיא יכלה. וזו הייתה אהבה ללא תנאי. וגם כשהיה לנו אירוע ממש לא טוב, ובכיתי, ושאלתי אותה - "את רוצה שאני אלך?", התגברנו. ואני זוכרת שמישהו אמר לי, "כשאת תלכי, יבוא לאיה גבר - בוודאות". שתינו עשינו איזה ניסיון לחיות חיים משותפים יחד.
אני קצת כמוה עכשיו, והיא קצת כמוני. ולשתינו עדיין יש את אותה השאלה:
לאן ללכת?
וסוף סוף הגיע הזמן להחליט...
ויש בשביל זה חודשיים, אין לחץ.
וגם כל מה שיקרה אחר כך, זה יהיה לבינתיים.