אני לא יודעת אם אי פעם הבטחתי לעצמי את זה. כנראה שכן. הבטחות ששכחתי. להפסיק לאפשר לאחרים לפגוע בי. מחר, אם אתה לא מגיע, אני מפסיקה לדבר איתך. לתמיד. אתה בכלל לא יודע את זה, אבל זו ההזדמנות האחרונה, לא שאני נותנת לך, שאני נותנת לי.
אין לי הסכם מולי, חוזה, התחייבות אמיתית, להילחם על מה שחשוב לי באהבה, עד היום. נמאס לי, כואב לי, רע לי. מאוד. רע לי ואני לא אמורה להרגיש ככה. הראש שלי יודע, אבל הוא גם יודע שהוא מכור, במידה מסוימת, לכאב מסוים שאתה מצליח להסב לי.
הגם וגם, הקר והחם, הרחוק והקרוב - אלה בדיוק הדברים שמושכים אותי. אבל כבר אין איזון. תקופה ארוכה שאין איזון. אמרת שתשתנה. לא האמנתי למילה, להפך, גיכחתי. כמה חוסר מודעות. אתה אפילו לא מתקשר אליי יותר.
נמאס לי לחשוב למה, ואיך. למה אני עדיין פה, איך זה שלא עזבתי. נמאס לי לנתח את זה, לחשוב על זה. אתה מוציא לי את המיץ ברמות שלא הרגשתי.
אני רוצה הלאה, לשחרר. להפסיק. להיגמל. אני באמת צריכה להיגמל ממך. אתה הסיגריה שלי. אני רק רוצה לשאוף אותך ולדקה אחת לשכוח ממני.
מחר אני אחכה לראות אם תבוא. ואם זה לא יקרה, אתה לא מוזמן יותר לעולם. זה ההסכם שלי עם עצמי. אני לא אכתוב לך יותר. המספר שלך מחוק כבר ואתה לא שמור אצלי יותר.
ואני נשבעת, שאני לא אענה לך יותר לאף הודעה.
תפסיקי לנסות ללמד עיוור לראות.
אתה לא רוצה אותי. אני יודעת.
אם היית רוצה אותי, היית שומר עליי.
אתה עושה הכול חוץ מזה.
הכול יותר חשוב לך ממני.
וזה הדבר הכי נורא בשבילי.