יצאתי מהמקום והתחלתי לנהוג. רציתי לנסוע מהר כי נשרפו לי אורות הרכב מאחורה וזה מאוד מסוכן לנסוע ככה.
הסתכלתי הצידה והייתה שקיעה יפהפיה. היו צבעים של כחול, כתום, ורוד. מריחות של צבע על השמיים. אמרתי לאלוהים תודה על השקיעה היפה הזו.
הדמעות באו כשלעצמן. אמרתי דברים כמו "אני בנאדם שמח. לא עצוב. הוא לא יעציב אותי. הוא לא יגרום לי להיות עצובה. אני בנאדם שמח. אני בנאדם שמח."
אם הייתי דמות בסיפור, אז אולי זה היה רגע ההתגברות שלה. כשהיא מבינה דברים. זה לא רק רגע של התפכחות. זה רגע של... "לא. לי זה לא יקרה. אני לא מאפשרת את זה".
אני בנאדם שמח. שטותי. צוחק. והרבה זמן לא צחקתי. בכלל, הרגשתי שאיבדתי את שמחת החיים שלי, שהיא הדבר הכי חשוב לי. הילדותיות, השמחה.
"את לא תוכלי לשמח אותו. הוא עצוב." מלמלתי ביני לבין עצמי.
●○●○●○●○●○
יש להיות שמח, כי קרה משהו ששימח אותך, ויש להיות שמח מעצם היותך. שמח בלי סיבה, שמח כדרך חיים. ואני בנאדם שמח.
בכיתי והסתכלתי על עצמי במראת הרכב תוך כדי הנהיגה. מעניין איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי בוכה. בערב דיברנו בהמשך למגילת אסתר ששלחתי לו בצהריים. לא היה לו יותר מדי להגיד מלבד "צודקת."
ביקשתי ממנו שיחשוב. תחשוב אם אתה מסוגל. תחשוב על המחיר. אתה לא יכול לרקוד בכל החתונות בחיים. אבל בכנות חברים, השנה למדתי שאף אחד לא יחשוב עליי מלבדי. ואין לי על מי לסמוך מלבדי. ולצערי, גם הוא לא אחראי לאושר שלי. רק אני.
הקשר איתו, המינוס, המולטיפוטנציאליות, העסק, העבודה, הלחץ החברתי והאישי בגיל הזה, ה... קושי והאתגר של החיים שפגשתי השנה. הם לקחו לי את שמחת החיים. ובדרך הזו, שום דבר טוב לא יכול לקרות. ואני בנאדם שמח, הרי. וכמו שאמרתי לעצמי אתמול, אם לוקחים לי את השמחה, לא נשאר לי כלום. ואני לא רוצה להיות יותר עצובה.
אז איפה אמצא את השמחה שלי?
What you seek, is seeking you. מה אני מחפשת? מה מחפש אותי? לאן אני הולכת? מה אני רוצה להיות ולעשות?
עוד פעם חוזרת לאותן השאלות. עוד פעם מנסה לענות על השאלות הקשות של החיים. למצוא דיוק. הפעם לבד, בלי שום הכוונה. ככה אני רוצה את זה הפעם. שלי.
יום שמח:)