העצב שלי הוא כולו שלי, והוא אף פעם לא יידע כמה בכיתי, אולי עדיף ככה. קינחתי את האף עם השמיכה. לאחרונה אני בוכה כל כך הרבה. ולפעמים יש ימים כל כך יפים שם בחוץ, ומשהו לא הגיוני לי, אני לא אמורה להיות עצובה היום.
נעלמה לי כל שמחת החיים אחרי הקשר הזה, ואני לא יודעת איך זה קרה, שעברו להם 3 חודשים. אבל אני יודעת שאני שבויה של משהו, גם אם אני לא מבינה אותו עדיין, אולי יום אחד אבין.
כך יעברו להם הימים, ובסוף אני אשכח אותו. בסוף אשכח את כולם. אולי אתרגל להיות תכשיט מנצנץ, שכל אחד רוצה לראות עליו. אבל אחרי שהוא עונד אותו כמה פעמים, התכשיט כבר לא מרגש אותו. אז הוא זורק אותו על השידה, לעוד אוסף של תכשיטים.
וכבר קשה להאמין, וכבר קשה לרצות דבר חדש, אחרי כל כך הרבה זמן. אבל... זה יבוא. גם אם אני לא רואה את זה עכשיו, זה יבוא.
אמנם הוא הדבר שאני הכי רוצה כרגע, כדי להקל על הכאב. אבל הוא גם הדבר שמסב את הכאב עצמו. ולכן, זה מעגל שמזין את עצמו ולא נגמר. אם אני אכיר בכך שהוא זה שמסב לי את הכאב. הוא הוא עצמו. האדם הזה. לא ההתנהגות שלו, לא התירוצים, לא הנסיבות - הוא עצמו. אז, אולי אוכל לשחרר אותו מעליי.
ויש רצון עז שהוא יידע כמה כואב לי. יש רצון עז לסיים משהו. אבל כבר אמרתי הכול, באמת שלא נותר לי שום דבר. הוא לא יכול להחזיק קשר, לא איתי לפחות. והעיוורון שלי, והרגשות שלי, מונעים ממני כרגע לראות את זה. אני עיוורת למצב לחלוטין, כי אני כל כך רוצה אותו. הרעבה רגשית זה בהחלט מצב נורא.
---
בבקשה אלוהים. תן לי את הכוח להמשיך הלאה. להיפרד ולהשלים עם המצב. זה לא צריך להיות מושלם, זה צריך להיות שלם. אני פשוט צריכה שזה יפסיק לכאוב כל כך.