יצאתי מהבית של אמא שלי, כשהרגשתי את החנק מהדמעות שעוד לא יכולות לצאת. לאחרונה, רק כשאני מגיעה לאוטו אני בוכה. כאילו, שחתיכת הפח הזו, שמביאה אותי לאחרונה לכל מקום, הפכה להיות המקום היחידי שהוא רק שלי.
די קשה לחיות בתחושה שאין לי מקום לשים בו את הראש שהוא שלי. אני חיה אצל חברה זמנית והתחושה לא נעימה כי עוד לא שילמתי לה. לא נעים לחיות תחת טובות של אנשים לאורך זמן.
הוא התקשר בערב. אולי מהאירוע שהוא היה אולי צריך ללכת אליו, במקום שניפגש סוף סוף. קשה לי להודות בזה, אבל זה בלבל אותי שוב. עוד פעם להתעסק במחשבות עליו. להתקשר? לעצור את עצמי ולא ליצור קשר? בסוף גלגלתי סיגריה והתחלתי לכתוב.
"רק אל תקנה לי ורד", כמו שהשיר אומר. אבל אני ביקשתי ממנו פרחים, ואף פעם לא ביקשתי את זה מאף אחד. אבל ממנו ביקשתי. לא אכפת לי מזר מפואר. רציתי שיקטוף לי פרח אחד ויביא לי. שתהיה לי הוכחה אחת לכך שהוא באמת מרגיש אליי משהו ורוצה אותי בחיים שלי. זה לא קרה.
לאחרונה היה נדמה לי שהוא רק מנסה שלא אהיה שם. שלא אטריד אותו עם טלפונים, עם ניסיונות להיפגש. אז הפסקתי. אולי הייתי הבחורה הנכונה בשבילו, אבל הזמן לא כל כך מתאים. ואולי זה רק תירוצים והוא בכלל לא הצליח לפתח אליי רגשות.
ההרגל שלי הוא להתעסק דווקא באחרים יותר מאשר בי. לברוח לאחרים ולא להסתכל עליי. לדאוג להם מספק אותי. לפעמים. ודאגתי לו מאוד. ורציתי אותו. ויש המון דברים שלא הספקתי לשאול ולדעת עליו. והוא עליי.
אבל אפילו לא הייתה לנו הזדמנות להיחשף. לחזור לאינטימיות. ליצור אותה. ככה זה שכאתה באגו טריפ שלא נגמר. תעצור רגע לפעמים, תסתכל מה קורה. ואולי קיוויתי שפעם אחת הוא יבחר בי על פני כל שאר הכיוונים שהוא נמשך אליהם. הוא לא הצליח. אני עדיין טוענת שהוא לא באמת רוצה אותי או את הקשר הזה.
אני רוצה לחזור לעשות ספורט, לאכול בריא. להוריד סוכר, קמח לבן, ושתייה מתוקה. אני רוצה להפסיק לעשן. לשתות אני לא שותה הרבה, אז לפחות זה דאגה אחת פחות. ודי עם המריחואנה, אני אשמור אותה לאירועים מיוחדים כמו שהייתה פעם. מיוחדת.
ואני, אני מיוחדת בשבילך? או שכבר התרגלת אליי ולקבל אותי כמובנת מאליה בחיים שלך. האם תרגיש בחסרוני, או שתשכח אותי עוד שבוע, או חודש? האם תרגיש חרטה או צער? אין לי מושג.
אני רק יודעת שהחרטה היחידה שאני ארגיש היא שלא שמתי את עצמי קודם. ונשאבתי אליך. במחיר של עצמי. נסחפתי במערבולת, ובימים האחרונים הגעתי לקרקעית. פגשתי את עצמי שם שבורה, מתייפחת ועצובה. ואתמול בלילה כתבתי לו את הסיפור האהוב עליי. זה שאומר שבסוף כל דבר שתאהב יילך לאיבוד, אבל האהבה תחזור בדרך אחרת. ואז חסמתי, כי אני כבר לא יכולה להחזיק קשר בווטסאפ. וגם כי הייתי צריכה לסיים את זה ולשבור את המעגל שלא נגמר.
האם האהבה שלי אליו תחזור? איפה היא בכלל? יש הרבה שאלות לשאול, או אולי להפסיק לחשוב ויותר לחיות. בכל מקרה, מחר אני קמה מוקדם. אז הגיע הזמן לכבות את הסיגריה הזו וללכת לישון. כבר מאוחר.
לילה טוב. ושיהיה שבוע טוב ושיעבור מהר ובקלות.