נכנסתי לחדר ושאלתי "החובש, יש לך פלסטר? ללב שלי, הוא שבור". צחקנו. זו הייתה שעת בוקר, חזרתי לחדר שלו אחרי שלקחתי את הדברים האחרונים מהחדר שלי. ישנו ביחד את הלילה, נרדמתי די מהר. רגע לפני שנרדמתי הוא לחש "את יודעת, עכשיו חשבתי על זה, כשנפגשנו לי היו חסרים פילטרים לסיגריה ונתת לי, ואני נתתי לך טבק". "כן..", מלמלתי ונרדמתי.
החובש, יש לך פלסטר? אני שוב שואלת, הפעם ביני לבין עצמי. הלב שלי שבור. הפלסטר לא יאחה אותו, אולי רק יסתיר, או יחזיק מעט אותו. אבל הלב הזה שבור, וזה בסדר. אולי צריך לתת לו להישבר. להתפרק, בלי לדעת לכמה חתיכות זה יהיה או לאן זה יתפזר.
אתמול כשנכנסנו למיטה, הוא ביקש שאספר לו סיפור. זה מעניין, עכשיו כשאני חושבת על זה, כי אני בדרך כלל אומרת את זה. כדי להפיג את המתח ולחשוב על משהו אחר. אז סיפרתי לו את הסיפור על פרנץ קפקא והילדה שאיבדה את הבובה. איך אחרי שחיפש את הבובה יחד עם הילדה, ולא מצאו, הוא כתב לה מכתב מהבובה שאומרת שהיא יצאה למסע, אבל היא מבטיחה לכתוב לה מהמקומות שתהיה בהם. כעבור זמן מה, הוא הביא לה בובה אחרת, קצת דומה קצת שונה. והילדה אמרה, "היא לא דומה לבובה שלי", אבל קפקא הביא מכתב מהבובה, שאמר שהמסעות שלה שינו אותה. בסופו של דבר, סיפרתי לו, קפקא מת, ואותה ילדה שבגרה והפכה לאישה מצאה שנים אחר כך את הבובה הישנה שלה. ובפנים היא מצאה מכתב אחרון שלא ידעה על קיומו. ושם נכתב "כל דבר שתאהבי יילך לאיבוד, אבל האהבה תחזור בדרך אחרת".
והחובש, יש לך פלסטר ללב השבור שלי? אולי אני לא צריכה פלסטר. רק מישהו שיגרום לי לשכוח שהוא אי פעם נשבר, ויזכיר לי שכשהדברים מתפרקים, הם נבנים אחר כך חזקים יותר.
וצריך לשחרר ולהשלים. "רחוב לא מבקש פיתרון", הוא רק מבקש שיילכו בו. שייראו את החלונות המנופצים, את הדלתות המרוסקות, שישמעו את השקט המחריש. וגם אני לא מבקשת פתרון יותר, אני מבקשת שייראו ולהראות. ועוד לא מצאתי את הדרך שלי להראות את כל מה שקורה בלב שלי לעולם. אבל אני אמצא. האמנות לא תבוא לי כך סתם מהשמיים, הספר הזה לא ייכתב מעצמו, וגם תיאום המס הזה לא יושלם עד שאני לא אלך יד ביד עם החרדה שלי. אתבונן בה, ארגיש אותה, אפול יחד איתה מהצוק. החרדה שלי מבקשת לומר "תסתכלי עליי". אני נמנעת, מתבלבלת ובורחת, אבל היא שם והיא אמיתית כי היא יוצאת לי מהלב. היא מלמדת אותי משהו על עצמי.
החרדה שלי מבקשת להגיד לי "את מפחדת מלטעות." היא מוסיפה גם "את מפחדת מלהצליח". וגם "מפחיד אותך לעשות דברים בשבילך עצמך". אבל אני נלחמת בה, כי... הפחדים הכי גדולים שלי הם גם הרצונות הכי גדולים שלי. כי לא סתם אני מפחדת מזה, אני רוצה את זה.
החרדה גם מזכירה לי "את עושה דברים בפעם הראשונה, ואת מפחדת. ואת גם חוזרת להרבה דברים שעשית בעבר, נזכרת. אבל את לא יודעת מה לעשות. ואת צריכה לקבל הרבה החלטות בעצמך. את מפחדת". ופתאום החרדה נשמעת לי מאוד הגיונית וברורה. והיא מייעצת לי, אולי, בצניעות, להיעזר באחרים. להתייעץ. כמה שאני יכולה. לא לנסות לסחוב הכול על הכתפיים שלי לבד.
היא אומרת גם "את עושה משהו חדש, שלא עשית לפני. ואף אחד במשפחה שלך לא עשה אותו, ואת מנסה. גם אם את מרגישה שאת נכשלת, את מנסה". היא גם מנסה לומר לי בדרכה שלה, "נקודת הזמן הספציפית הזאת פחות חשובה מהתמונה הגדולה, תלמדי ממנה ותשליכי על יותר." כלומר, זה לא הרגע הזה, זה מה שהוא מלמד על הכל ועליי. וכדאי שאתרחב במחשבה שלי, ואפתח את הלב כלפי עצמי ואחרים עוד יותר.
היא גם מספרת לי שאני קשה עם עצמי, ביקורתית, ומחזיקה את עצמי כל הזמן, שלא אפול. אבל דווקא הניסיון להחזיק, הוא זה שמתיש אותי. ומצד שני, בלעדיו לא היה קורה כלום. האמנם?
אני רוצה להזכיר לעצמי שכל מערכות היחסים בחיים שלי, המשמעותיות והמתמשכות, צריכות להיות מיטיבות. להועיל לי, להוסיף לי, לשמח אותי, למלא אותי. אני רוצה להסתכל על התמונה המלאה ולהיות אחראית לאושר שלי. ותמיד לבחון את הדברים לפי המדד הזה. איך זה גורם לי להרגיש בגוף? האם אני רוצה את ההרגשה הזו? ואם זה לא כך, אז ללכת. ולא לברוח, לא להתנתק, ולא להיעלם. ללכת.
החרדה שלי יושבת כאן לידי על הכסא, ואיש לא רואה אותה מלבדי. אני מסתכלת עליה והיא מסתכלת עליי, כמו ילדה קטנה שרוצה תשומת לב. אז אני אתבונן בה עוד, כמו שעשיתי עכשיו, ואנסה להיות חברה טובה שלה. חברה טובה של עצמי. גם של החרדה.
יום טוב :)