שתי מדריכות טיולים נוסעות באוטו. האחת נוהגת, השנייה יושבת.
"הגברים שאני פוגשת, רוני, זה אותו הגבר בשינוי אדרת. רוצים ואז כבר לא, או לא זמינים, או שזו אהבה בלתי אפשרית."
השנייה עונה לה, "את צריכה לדבר עם הילדה הקטנה בתוכך. צר לי לבשר לך, אבל לרצות לתקן כל פעם מחדש גבר, זאת לא אהבה, זאת טראומה. למדת בתור ילדה קטנה שאת צריכה להתאמץ בשביל אהבה".
"כן.. האתגר." הראשונה מסכימה איתה, ומוסיפה "רוני, אני יודעת מה עברתי. אני יודעת למה אבא שלי גרם לי, אני יודעת לאן אמא שלי הביאה אותי. אני מדברת עם הילדה הזו כל יום. אני יודעת מה היא עברה אבל מה זה עוזר לי? זה לא מביא לי פתרון."
השנייה מסתכלת עליה ומקשיבה.
ואז נופלת לאחת ההבנה, או שבעצם הבינה את זה מזמן, אבל מצאה עצמה שוב מסבירה, "המסע האמיתי, הוא הריפוי מזה. ואת זה אני לא יודעת איך לעשות".
"כן.." השנייה ממלמלת.
"את יודעת כמה עברתי בשנים האחרונות? עם כל הגברים, והבלוג, והכלוב, והחוויות והבדסמ? זה לגמרי ראוי לספר. והיום... אני קצת פחות בחוויות, יותר רוצה מישהו לחזור אליו הביתה, להתחבק ולישון".
והן נוסעות.
חמישי שמיייח