"אני בשדה תעופה, תתקשרי."
אז התקשרתי אליו, ואחד הדברים הראשונים שחשבתי וגם אמרתי לו הוא "מה הסיכויים שדווקא בלילה שאני כותבת לך אתה בארץ רגע לפני טיסה?". הוא חיכה לעלות למטוס, וכך צצתי לי פתאום. ומצאתי את עצמי מדברת איתו בערך שעה, את אחת השיחות הכי כנות שהיו לי איתו. בין לבין שלחתי לו את הסיפור שכתבתי עליו, על הפעם האחרונה שלנו יחד מבחינה רומנטית. חיכיתי בסבלנות דקות ארוכות בזמן שהוא קרא. "מה את רוצה שאגיד לך? זה כתוב טוב."
דיברתי איתו קצת על הקשר שלנו. היו לי כמה פינות שרציתי להשלים. באותם ימים הייתי בקשר עם הוצאת הספרים והייתי במוד כתיבה. מיותר לציין שבסוף זה לא קרה איתם (אין לי 40,000 ש"ח עודפים כרגע). אבל אחד המשפטים שהוא אמר לי "אף פעם לא דיברנו על זה, אבל הרגשתי שלא הייתי מאהב מספיק טוב בשבילך", היה אחד המשפטים שנחקקו בי.
נכון, כנראה שבאמת הוא לא היה מאהב מספיק טוב בשבילי. המפגשים איתו תמיד היו מהירים, הרבה להספיק במעט זמן, ובשבילי, זה באמת לא היה טוב. הייתי צריכה יותר זמן, יותר נחת, יותר עומק. הייתי באמת צריכה (ועודני) מאהב טוב יותר. אבל מבחינת מי שהוא היה, ומי שהוא נשאר בשבילי, הוא תמיד יהיה גדול מהחיים. ואני תמיד אתהה האם אוכל להכיר מישהו שיתעלה עליו. ובכן, זה עדיין לא קרה.
במורד המדרגות, טרגדיה ופילוסוף, מאבדת את הצפון שלי, סוס טרויאני, ואני יכולה להמשיך כך עוד ועוד... שמות רבים לטקסטים שכתבתי עליו ובהשראתו, ועליי ואיך הוא גורם לי להרגיש. כולם מספרים את אותו הדבר - הוא גרם לי להרגיש. והרבה. זאת הייתה אהבה שורפת. שגרמה לי למרר בבכי, אבל גם לצהול ולזרוח מאושר. ביום שידעתי שאני נפגשת עם המשקיע, שום דבר לא היה יכול לפגוע בי. שום דבר לא היה יותר חשוב או מרגש ממנו. וכשהייתי חוזרת בלילה ברכבת, הייתי כותבת את כל מה שאירע, שלא אשכח דבר. הייתי כותבת כמעט בשיגעון, והכול היה יוצא ממני אל הדף. בכתב-יד מבולגן ורועד, ומתרגש. לאורך מספר שנים, גם כאן בבלוג, אני אמצא דפים שלמים עליו, שלימים הפכו לפיסות נייר. אבל תמיד עליו.
ו'לא נרדמת תל אביב', אותו לילה שפרסמתי בו תמונה אחת בשבילו, יהיה לעד בשבילי מזכרת, ללילה הראשון שדיברתי איתו בטלפון. בערך 3 שעות שעברו לי בהינד עפעף. לא בטוחה שאי פעם מאז החזקתי שיחה כל כך ארוכה עם מישהו בלי להרגיש שהזמן עובר. באמת אחר כך לא הייתי נרדמת בתל אביב. לא הייתי נרדמת בגללו. והוא סימל עבורי את תל אביב, ותל אביב תמיד תסמל אותו. ואני מתגעגעת לימים האלה. אפילו שהיה בהם משהו מאוד קשה. אני מתגעגעת לתשוקה השורפת לראות מישהו, גם לשעה. רק כי אני רציתי להרגיש אותו לרגע. וזה הספיק לי. אבל גם מאוד שמחה שהם עברו. יודעת כמה כאב היה שם בין המילים. והנה דמעה לה זולגת. הוא מצליח לגרום לי להרגיש גם כשהוא לא כאן. ולי לפחות יישארו הזכרונות, וגם אם אשכח - הם רשומים תמיד על דף.
לפני שבוע ומשהו, התגעגעתי אליו נורא. לא מספיק הגעגועים, הגיע לי גם התקף הערכה עצמית נמוכה מאוד רע. קינאתי בו, ראיתי את כל מה שיש לו שלעולם לא יהיה לי, השוויתי ביננו. ואתם יודעים מה, מיד אחר כך, ידעתי לתקן את זה ולומר את כל המילים החמות לעצמי, שלא אשכח. המשקיע כבר מזמן לא כאן. הוא נסע לארץ רחוקה לחפש אחר כסף ותהילה. וזה כואב, אבל זה גם ממש לטובה. מאפשר לי להתקדם הלאה. והפעם באמת. להתמודד לבדי. ולהצליח בזה. וגם שלשום, כשהעיניים כאבו מרוב בכי, אמרתי לעצמי: "רק אני אדאג לך. רק אני." ואני עושה את זה. בכל יום אני מקיימת את ההבטחה שלי. ואני מזכירה לעצמי "בעוד פחות משנה, יהיה לך מקום משלך. עבודה שאת אוהבת", ועכשיו באישון לילה, אני גם אוסיף "ואהבה".
לילה טוב 💫
נכתב לפני שבוע