מוצאת את עצמי מטיילת על הקירות בראש שלי, הופכת אבנים ועוקרת עשבים שוטים.
לא שאני זקוקה לאישור, או אפילו תשובה, אני זקוקה לסוף, לסיום, לפרידה. גם מעצם הרעיון, מהמחשבה והתהייה.
חוסר הודאות יושבת מולי, ומתבוננת בי. אני רוצה להתחבא ממנה, אבל בסוף מצליחה להישיר מבט.
אני לא אוהבת אותה, לא רוצה אותה לידי, אבל יודעת שגם היא תולדה של התהליך. ואני צריכה להתיידד איתה בעל כורחי.
ראיתי איזו מדבקה של חייל צה"ל שנהרג "רבים רוצים הצלחה, אבל רק מעטים מוכנים לשלם את המחיר". זה נחקק בי.
חשבתי לעצמי, אני מוכנה לשלם את המחיר.
והנה, מוגש לי החשבון.
לא שזה ישבור אותי. כל "לא" יקדם אותי בסוף ל"כן".
~~~~~
אני מתעוררת כבר כמה ימים עם כאבי ראש חזקים מאוד שהולכים איתי גם במהלך היום. על אף שמעל פני השטח אני מצליחה לשמור על רוגע, כנראה שבפנים יש סערה. אני מחכה לתשובות מראיונות העבודה, ובינתיים חייבת לציין שמאוכזבת מהיחס. מרגישה נמשכת כמו מסטיק. למזלי, אני מצליחה לתעל את האנרגיה של חוסר הודאות המחרפנת הזאת, לדברים טובים. ממשיכה להגיש מועמדויות, ואפילו היום דיברתי עם כמה פנים מול פנים ויצרתי קשרים. מי יודע, אולי עוד חודש זה יחזור אליי עם הצעת עבודה.
אני באמת לא לוקחת דברים אישית. היום בניגוד לעבר, אני יודעת להפריד בין היכולות שלי ומה שאני מביאה, לבין שיקולים כאלה או אחרים של ארגון או אדם. אני מניחה שאני כבר לא מתעסקת בלא או בכן, רק רוצה תשובה. כלומר, לעבור הלאה. על אף תחושת הבאסה הכללית, אני נלחמת בה, ויוצאת יום יום למרחב עבודה נעים. מתלבשת יפה, מורחת את השפתון האהוב עליי וממשיכה הלאה.
אני יודעת שלאחר שאני אמצא את העבודה הראויה לי, ואתמקם לי, אני אולי אשכח מכל התחושות הקשות האלה שתקופת חיפוש העבודה הביאה. יבואו ימים טובים ואני אוכל להתרכז בעבודה, ובעשייה. אבל עם זאת, מרגיש לי שאני לא אשכח כמה נלחמתי על זה. אני אעריך את זה.
אז רק נותר לי להמשיך לחזק את עצמי ולהסתכל על כל הדברים הטובים שאני עושה.
בסוף זה אני עם עצמי. 3>
והכי כיף לי זה העגיל החדש הזה^ שאני מאוהבת בו. 🥰
אחהצ נעים ❤️