כשישנת לצידי
הבטתי בך רגע אחד,
במבט רך, כמעט מתגעגע,
והסתובבתי לצד השני.
צג של טלפון האיר שתי עיניים ירוקות.
בזמן שאתה חלמת,
הוא היה שולח לי את ההודעות.
"אני לא מבין למה את עדיין שם".
הייתי מספרת לו על המרחק בינינו,
על השתיקות, על היחס שלך והקור.
"נו, מתי תסיימי את זה כבר?"
ערב אחד רבנו,
לקחת את האוטו שלך ונעלמת,
ידעתי שלא תחזור.
אז הוא הגיע.
בלי מילים מיותרות,
רק עיניים שמבינות.
אולי שכבתי איתו,
ודמיינתי שזה אתה.
אולי רציתי אותו,
רק כי לא יכולתי לקבל אותך.
אבל הוא אסף את השברים שלי
אחד אחד,
לא מיהר, לא דרש.
נתן לי מה שאתה לא ידעת,
בעיקר את הזמן.
ובכל פעם שלא היית שם,
הייתי קוראת לו בשעת לילה מאוחרת.
פותחת לו את הדלת בשקט,
מחבקת אותו חזק.
והוא נושך את השפתיים שלי
כאילו דרכו עובר אליי חמצן.
"רק אל תשאיר סימן," ביקשתי.
הוא חייך.
"אני חושב שדווקא אם אשאיר,
זה יהיה הדבר הכי טוב שקרה לך מזמן."
עד היום אתה לא יודע עליו, וכך זה יישאר.
לילה טוב 💫