קמתי בבוקר, שעה אחת לפני אתמול. לא קמתי הבוקר בהכי טוב. מחשבות, דאגות, תהיות. לא חסר. וכאב הראש הזה שאני קמה איתו כבר כמה בקרים. שמתי לי מדיטציה לבוקר, חשבתי על האקס, וגם כתבתי את הפוסט כאן למטה. אני חושבת שירדו קצת דמעות, והרגשתי קצת יותר משוחררת.
התארגנתי. התלבשתי. יצאתי מהבית. על אף כאבי הראש התכופים שאני חווה לאחרונה, היה לי חשוב לצאת. גם אם לכמה שעות. הגעתי למרחב העבודה הנעים, ובאמת הצלחתי להגיש עוד קצת קורות חיים. אתמול הוצאתי הרבה אנרגיה והגשתי המון קו"ח, אז היום הייתי קצת תשושה ושלחתי רק כמה בודדים.
ב15:00 כבר נסגר שם ותהיתי אם להמשיך שוב לבית הקפה כמו אתמול, אבל כאב הראש הכריע, כי שוב כואבים לי קצת השקדים, מה שקורה לי בדר"כ בתקופות לחץ ועומס. השתדלתי לנוח בכל הסופ"ש וחשבתי שזה עבר, אך לא.
ויתרתי, הנעתי את עצמי לכיוון הבית, בדרך עברתי בסופר. ומאז 16:00 בערך נחתי לי במיטה. חשבתי די הרבה שמאוד בא לי לכתוב. משהו סקסי וכיפי. אבל... לא בא לי שוב לשלוף זכרונות. לפעמים זה יכול מאוד להכאיב. אני מחכה ליצור זכרונות חדשים, ומרגיש לי שאני בדרך לשם. קצת חזרה האמונה, קצת חזר החשק. להכניס שוב מישהו ללב.
לפעמים, כבר מתחשק לי לקחת את כל התמונות והזכרונות, ולכסות בחול. לקבור אותם עמוק, עד שאפילו משב רוח חזק לא יחשוף אותן. שאולי, אפילו אני בעצמי אשכח מהם. קצת. כמה לא מובנת מאליה היא השכחה.
בתקופה האחרונה, כמו נשל הנחש, השלתי מעצמי שכבת עור או שתיים שהיו חרוכות ומלאות בחורים ובכאב. ועכשיו, אני מתהלכת עם עור חדש, כמעט בתולי. שלא נגעו בו כלל. עדיין. בכל זאת, אני הרי מחכה לאדם חדש.
שיבוא, שייגע, שישנה. שיכאיב, יענג, ואז שוב יכאיב. אבל הלוואי והפעם, מה שיביא לכל ההבדל, הוא שהוא יעשה את זה באהבה.
זה כבר ישנה המון.
לפעמים יש עצב שמתגנב ללב. ואתה לא יודע אם זה עצב או עייפות, או שילוב של שניהם. אני נוטה ללכת עם האופציה האחרונה. אבל הלילה אני מחבקת את העצב והעייפות האלה חזק. מה שבעבר לא ידעתי לעשות. אולי מחר אני אבקש לעצמי קצת לנוח. באמת.