אתמול בערב לא הספקתי לעדכן, וכבר הייתי בטוחה שלא פרסמתי את פוסט 6, אבל אז ראיתי עכשיו שכתבתי אותו אתמול בבוקר. שמחה שיש רצף 😄 סיימתי אתמול את היום שלי במוקד חירום של קופת חולים. שוב השקדים. כן כן. חייכתי לרופא החתיך וביקשתי סטרואידים בהתלהבות "נו, אז אתה נותן לי?", הוא צחק ואמר "את רוצה, אה?". בטח ד"ר, מי אני שאסרב לסטרואידים? אז האח החביב חיבר אותי לאינפוזיה, לקח לו איזה רבע שעה כי קשה אצלי למצוא ורידים. שונאת את הרגעים האלה של החיטוט בגוף עם המחט, זוועה. אבל בסוף הוא הצליח לפתוח וריד מכף היד, וראיתי את טיפות החומר יורדות אחת אחת לצינור לאט. נשנעתי אחורה על הכורסא הנוחה, וזה היה הרגע הכי שקט ורגוע שהיה לי מזה.. הרבה זמן. הרגע הזה שנכנעתי, שמתי את הראש אחורה ונחתי.
היו לי באמת באמת ימים מאוד אמוציונליים בשבועות האחרונים. זה לא באמת התחיל מהרגע שחסמתי אותו בווטסאפ. זה התחיל כשראיתי ששוב אי-אפשר להיפגש איתו. ששוב הוא מבטל. כשהבנתי שהציפיות שלנו לא תואמות. שהוא לא בשל. הפעם ההיא, האחרונה, שהייתי אצלו בשבוע שעבר? היא לא הייתה להתחיל משהו חדש. היא הייתה לסיים אותו ולסגור את המעגל כמה שיכולתי. לראות אותו שוב אחרי כל כך הרבה זמן. להרגיש אותו במיטה. לשבת איתו לארוחת בוקר. לטייל.
אהבה שלי... הפסדת אותי. את כולי. לא בחרת אותי. וזה לא שלא אהבת אותי, או נמשכת אליי. פשוט לא בחרת בי. ואני הייתי מושפלת ראש ועצובה. ועודני, מעט. אבל... זה מי שאנחנו כרגע. זה מי שנישאר כנראה לעד. ליצור קשר איתך יהיה הדבר האחרון שארצה שיקרה. בפנים. כי... זה יחזיר אותי להכול שוב. או שכבר תידחה אותי מעליך לגמרי ואז שוב אפגע. אז, הכי טוב להשאיר הכול ככה. חברה אמרה לי שאני מפחדת לאהוב את עצמי. "אבל למה?", שאלתי אותה. "אולי את מפחדת ממה שתגלי בפנים, ואילו שינויים תצטרכי לעשות בחיים שלך, אם תאהבי את עצמך באמת כמו שאת". האם אני חיה חיים של מישהו אחר? חיים לא מדויקים לי? רודפת אחרי הצלחה ללא הפסקה. אם אני אפסיק... מה יקרה? תמיד הרגשתי שלאור כל מה שעברתי בחיי הקצרים, זאת הנקמה שלי - להיות תמיד הכי טובה, לממש את הפוטנציאל במלואו, כדי שמה שעברתי לא ישפיע על זה. אבל... אולי זו חשיבה מעוותת? איזושהי תמה שאני צריכה לשבור? ואם אני שוברת אותה, איזו תמה תגיע במקומה? ובאמת.. אילו שינויים יקרו בחיים שלי?
בפגישה של שישי שעבר, צפו המון טראומות ורגשות קשים עם המטפלת. לכן קבעתי פגישת SOS בשני האחרון שעזרה. ותהיה לי גם את הפגישה הקבועה מחר. בפגישה של יום שני שאלתי אותה - איך ניגשים לזה? יש דברים שאני סוחבת איתי כבר 15-10-5 שנים. וכמה טיפולים שעשיתי... הן עדיין איתי. הולכות איתי לקשרים שלי, למערכות היחסים, לעבודה, למסיבות. והיא אמרה לי "לאט לאט, לא צריך לפתור הכול היום. אפשר להתמקד רגע בהצלחה הענקית לסיים את הקשר מולו".
כי.. גם המטפלת אמרה, אני לא אדם אובססיבי. אם כבר, אני אוהבת מאוד להרגיש שרוצים אותי ואוהבים אותי, ואם אני לא מקבלת את זה ממושא האהבה שלי - אני הולכת. אבל, איתו זה אף פעם לא היה ברור. זה תמיד היה גם וגם. גם לבלות איתי יומיים של כיף, וגם להיעלם אחר כך. גם להרגיש שיש לו רגשות ולשמוע ממנו אומר את זה, וגם לשמוע שהוא לא יודע. ולא מגיע לי לא יודע, מגיע לי את כל הוודאות שבעולם. מלהיות מקור לאהבה, נחמה, צורך ועניין, הוא הפך להיות גורם סטרס גדול מאוד עבורי. ובאופן פרדוקסלי, גם זה שמרגיע אותו. עוד הודעה, עוד שיחה, עוד שיח - כל אלה הרגיעו אותי והזינו אותי לזמן קצר, ובטווח הרחוק היו הרסניים. והשבוע האחרון, הרגיש כמו קריז ענק, כמו גמילה. רכבת הרים רגשית. זה מה שהוא היה מכניס אותי אליו. כל הזמן. אני נתתי לו ביטחון ויציבות - והוא... לא. שוב חלמתי עליו הלילה. אני לא זוכרת את החלום. אולי שהוא כותב לי מיוזמתו. או שהוא חוסם אותי בחזרה (הלוואי).
המוח שלי צריך כל הזמן סגירות מעגל. לסיים את הסיפור. קצוות חוט. ואין לו. זה מה שהיה לי הכי קשה להחזיק. איך על אף שאתה נהנה איתי, ונמשך אליי, ואף מרגיש אליי - איך למרות כל אלה, אתה לא רוצה אותי? אבל בימים האחרונים, מתחוורת ההבנה, שאדם יכול להרגיש את כל אלה, ועדיין להיות לא בטוח. ועדיין להתרחק ולהתקרב. וכל הפעולות הללו יצרו אצלי תגובה רגשית קשה מאוד. שהייתי חייבת להפסיק. אני לא אדם אובססיבי. אני לא אדם עצוב. אני לא אדם רודף. הוא זה שמייצר את זה אצלי. הדינמיקה איתו. ואת זה אני לא רוצה. לכן חסמתי אותו, לא בגלל שהוא שלח לי אינסוף הודעות. לא. חסמתי את עצמי מפניי. שאני לא אתבייש בעצמי, שאני לא אהיה פתטית, שאני לא אעשה או אכתוב דברים שאתחרט עליהם. בניגוד אליו, אני אדם שיודע להחזיק בושה, חרטה או אשמה די בקלות.
אז כן, ניצלת אותי. גם אם לא במתכוון. להגיד "אני תמיד פה בשבילך לכל מה שתצטרכי", אחרי שיום וחצי אתה לא מגיב ומשאיר אותי באוויר? זה שקר. להגיד שמדי פעם נוכל להיפגש למשהו קליל, כשאתה יודע שאני מרגישה אליך כל כך הרבה וכבר כל כך הרבה זמן, זה ניצול. ואם יש משהו יפה שא' עשה שאתה לא - זה שכמה שהוא הכאיב לי הוא סיים את זה די מהר. וכאבתי המון אבל הוא התרחק באמת. לא התקרב והתרחק והתקרב ואמר מילים יפות ללא כיסוי כמוך.
אני הכי רוצה אותך בעולם, וחושבת המון בקשר אליך, ואולי עוד אחשוב. איפה תהיה, עם מי? מה תעשה? תהנה בחו"ל, בצרפת? אם תטוס? איך יהיו המשך הלימודים שלך. האם תמצא עבודה שתאהב. ו... מי תהיה אהבת חייך? את מי תאהב עד שתוריד את כל המסכות והמגננות שלך? אני לא יודעת מי היא תהיה, אבל בניגוד למה שאיחלתי לך בשנה שעברה - שמישהי תפגע בך כמו שפגעת בי, אני לא מאחלת לך את זה יותר. שיהיה לך טוב, אתה רק עוד ילד... ועכשיו מספיק איתך, יש אותי. יש החלטות לעשות, עבודה להספיק, ראיונות עבודה לקבוע. דירה למצוא ולעבור. חופשה טובה לעשות בחו"ל, לבד כמו שאני אוהבת. יש חיים שלמים להמשיך לחיות ולבנות, ולהנות מהדרך. ולהיות ליד אנשים שגורמים לי להרגיש אהובה ויפה ומוצלחת, ולהתרחק מאלה שמבלבלים אותי, מנצלים ולא בוחרים בי.
ועוד אחד יפה,
יום טוב :)