את יודעת שאני שונא את השאלה המתגרה הזאת.
שאלה שאומרת במודע לא הספיק לי כלום עד היום, צריך עוד.
עוד?
אז אני אתפוס בשיערך ואסחוב אותך על הרצפה לכיוון הסלון.
אני אקשור את ידייך מאחורי גביך ואניח אותך על השטיח מכופפת עם ראש מוצמד לרצפה.
אני אניח את הנעל הצבאית על ראשך. ואכניס לתוך אחורייך פלאג ברזל עם ידית קשורה לשיעריך האסוף.
אני אעמוד מאחורייך.
אני אסתכל עלייך מתקשה להוריד את הראש מבלי להכניס את הפלאג הקר עמוק יותר לבפנים.
ואז אני אבעט לך על התחת. בעיטה בעיקר מזעזעת. דורשת כאב אך ממקדת אותו במקום אחד.
ואז על הלחי השנייה.
אני אוריד את החגורה ואצליף לך על אזור הבעיטה.
אני אשמע אותך מייבבת. דמעות זולגות על לחייך היפות.
אני אחבר שרשרת לטבעת הידית של הפלאג. ואני אמשוך אותך לכיוון השירותים.
אני אקח את ראשך. ואשים אותו ליד האסלה.
אני אוציא את הזין ואכוון אותו לכיוון הפרצוף שלך.
אני אתחיל להשתין. לטנף אותך. לשטוף את הדמעות עם השתן שלי.
עינייך מושפלות. כבויות. מבטך למטה. אבל ראשך יישאר למעלה. מורם. בגאווה מלאכותית.
אני אסיים להשתין ואוריד את המים.
אשאיר אותך לשם.
את תחשבי שלנצח. אני יודע שלכמה רגעים.
זה מה שאני אעשה לך. אם תתגרי בי שוב אעשה אפילו יותר.