לפני 4 חודשים. יום רביעי, 3 בספטמבר 2025 בשעה 12:32
"לרגליך" - סיפור פנטזיה על שפחת מין, על שירותה באחוזה של האדון שלה. על הקשר המיוחד ביניהם שמוביל אותם למקומות שהם לא הכירו או חשבו שיהיו אצלם.
טריגר: עבדות מין, כאב, בעלות, שימוש, החפצה, השפלה.
\\\\\_______________________________/////
הקול החד של פטיש המכירה הדהד באולם המכירות הגדוש, צליל שיכול היה ג'וזף למצוא בו סיפוק רב יותר מכל סימפוניה. שלוש שנים. שלוש שנים מאותו יום. הזיכרון עדיין ריצד, חי ועוצמתי. הוא זכר את האוויר הלח, סמיך מריחם של גופות לא רחוצים, בושם זול, וזיעה עצבנית. הוא נשען על עמוד אלון מבריק, כוס נוזל בצבע ענבר קרירה בכף ידו, וסקר את ההיצע במכירה. רובן היו לא יוצאות דופן, טשטוש של פנים מושפלות וגפיים רועדות.
כבר חשב להתייאש. לומר שאנחנו כבר קרובים לסוף הערב, אין לאן עוד לשאוף.
ואז הופיעה יסמין.
היא עלתה על הדוכן, מובלת בשרשרת שמחוברת לקולר. גופה המושלם ערום, לפני כולם. ניגוד מוחלט לשאר. ראשה מורם בגאווה, עיניה, כהות כאבן אובסידיאן מלוטשת, סרקו את הקהל, ניצוץ של משהו מתריס בעומקן. גופה, נע בחינניות מובנית, ובאוויר שרר מתח שניסה לרמוז ואולי אף ממש לדבר על כוח, לא על כניעה. השתרר שקט. ג'וזף חש זעזוע, רטט בלתי צפוי. הוא נכח באין ספור מכירות פומביות כאלו, רכש לא מעט, אך אף אחת לא משכה את תשומת ליבו כמוה.
יד בירכיו מזכירה לו לפתע את הזונה שנמצאת לרגליו. במבט עליה היא נראית משתוקקת, מכורה, שפתיה מאופרות בכבדות. ידה, רכה ומיומנת, מצאה את דרכה למפשעתו. אצבעותיה עבדו דרך הבד לרוכסן, ושיחררו אותו. פיה, חם ורטוב, עטף אותו, ניסתה לייצר הבטחה מיומנת ושקטה של הנאה. עיניו, לעומת זאת, נשארו נעוצות ביסמין. פעולותיה של הזונה היו רק הסחת דעת, זמזום רקע לאירוע המרכזי.
"זו, רבותיי," קולו של המוכר הפומבי הרעים, "היא ממצא נדיר. נצר למשפחת אצולה שנפלה, גוף מדהים ומפותח, בעלת רוח, מלומדת, עורכת דין בהכשרה, מעולם לא הייתה נשואה, ממש כמו באגדות! שכר ההצעה הראשונה יעמוד על 100 אלף ש"ח מי מציע יותר?"
המספרים התחילו נמוך, ואז טיפסו. ג'וזף הרים את ידו, מחווה שקטה, יהירה. שלושה אדונים נוספים, אנשים בעלי עושר והשפעה ניכרים, נכנסו למאבק. הוא זיהה אותם: לורד ויינשטיין, עם פרצופו המלגלג תמיד; הברון דן, אדם נפוח שעיניו השתהו זמן רב מדי על הבנות; והאדון רעם, ידוע ביעילותו חסרת הרחמים. ההצעות הסלימו, קרב שקט של רצונות ונכסים. בכל פעם שאחד מהם הרים את השלט, ג'וזף הגיב, מבטו לא עזב את יסמין. היא עמדה שם, פסל של התרסה, עיניה נפגשו עם שלו דרך האולם העצום. ניצוץ. הכרה? אתגר? הוא לא יכל לומר.
הזונה, עדיין כורעת, המשיכה בעבודתה, זמזום נמוך רטט בגרונה. איברו, קשה ופועם, לחץ כנגד לשונה. הוא בקושי התייחס לתחושה. מיקודו הצטמצם, אלומת לייזר מכוונת לאישה על הבמה.
"שלושה מיליון," קולו של לורד ויינשטיין חתך את האוויר כשהוא מעלה ב2 מיליון, רווי בוודאות שחצנית.
שקט שרר. שאר ההצעות השתתקו להם, "פעם ראשונה" אמר המוכר, מסתכל סביב, מצטרף הוא למתח, אוצו אפדר היה להרגיש בידיים.
"פעם שנייה", ג׳וזף לא חיכה סתם, הוא שיחה את המשחק, הרי ברור שהוא לא יוותר.
"פעם..." ידו של ג'וזף עלתה במהירות. "שלושה וחצי מיליון."
נשיפה קולקטיבית עברה בקהל. עיניו של המוכר הפומבי התרחבו. לסתו של לורד ויינשטיין התהדקה. פניו של הברון האדימו. האדון רעם, בפעם הראשונה, הרכין מבט. דממה ירדה.
"פעם אחת… פעמיים… נמכר! לג'נטלמן שבחזית!" הפטיש נחבט מטה.
ג'וזף חש גל של ניצחון, סיפוק קמאי. הוא הנהן, וביטל את הזונה במחווה קצרה. היא קמה, ניגבה את פיה בגב ידה, ברק עמום של זרעו המוקדם מבריק על סנטרה. היא השתחווה, ואז התרחקה במהירות, משימתה הושלמה.
יסמין. היא הייתה שלו.
הוא זכר את הנסיעה חזרה לאחוזתו. היא ישבה מולו ברכב, ידיה כרוכות על ברכיה, מבטה קבוע בנוף החולף. הוא הציע לה מים, מחווה קטנה של... מה? אדיבות? בעלות? היא לקחה אותם, אצבעותיה נוגעות בשלו, מגע חולף ששלח זרם מוזר דרכו.
"עלית לי הון," הוא קבע, קולו נמוך, בוחן את המים.
עיניה, אותם בריכות כהות וחסרות תחתית, פגשו את שלו. "אז בטח בכוונתך לעשות שימוש טוב בהשקעה שלך." קולה היה מלמול נמוך, עשיר באופן מפתיע, עם רמז למשהו שהוא לא יכול היה לפענח לגמרי. התרסה, עדיין. הוא אהב את זה.
\\\\\____________________________________/////
במשך כמעט שלוש שנים, היא שירתה אותו. אחרי שעברה את סדרת האילוף והחינוך. היא התחילה להתקדם בסולם הדרגות. בהתחלה, היא ניקתה, בישלה, טיפלה בצרכיו וצרכי הבית ביעילות שגבלה בשלמות שקטה. היא הייתה עובדת, עוזרת, נוכחות באחוזתו המשתרעת. אך לאט לאט, באופן בלתי מורגש, הקווים היטשטשו. ההתרסה הראשונית בעיניה התרככה, לא לכניעה, אלא להבנה שקטה. תנועותיה, שפעם היו מדויקות ומגוננות, הפכו לנוזליות, כמעט חינניות. היא ציפתה לצרכיו לפני שהוא ניסח אותם, צל שקט, תמיד נוכח, אף פעם לא פולשני.
הוא צפה בה עכשיו, מעבר לשולחן ארוחת הבוקר, אור הבוקר מסנן דרך החלונות הגבוהים, ומצייר את פרופילה בזהב רך. היא מזגה תה לאנה בת זוגתו בשנה האחרונה, ידיה יציבות, תנועותיה חסכוניות. הילה, אישה בעלת אינטלקט עז ורצון בלתי מתפשר, צפתה ביסמין במבט מעריך.
"יסמין, יקירה," קולה של אנה, חלק כמשי, גרגר, "עוד דבש, בבקשה."
יסמין זזה ללא מילה, עקביה נוקשים רחישות על הרצפה המבריקה. היא חזרה, קנקן כסף קטן בידה, וטפטפה דבש מוזהב לכוס של אנה. אצבעותיה, ארוכות ודקיקות, נגעו לרגע בקלות באלו של אנה. שפתיה של אנה התעקמו לחיוך עדין.
ג'וזף לקח לגימה מהתה שלו, זמזום קל של שביעות רצון התיישב בחזהו. אלו היו חייו. זו הייתה ממלכתו.
"המשלוח החדש מגיע מחר," אמר ג'וזף, מבטו פוגש בזה של אנה. "מהטריטוריות הצפוניות. בדיוק כמו יסמין שלנו משפחה אמידה שאיבדו הכל לממסד."
עיניה של אנה נצנצו. "טוב. אנחנו צריכים דם חדש. אלו שיש לנו הופכות ל... שאננות." היא הביטה לעבר יסמין, שעמדה ליד המזנון, מסדרת קערת פירות.
גבה של יסמין נשאר ישר, יציבתה בלתי מתפשרת. לא רטט של תגובה. ג'וזף העריץ את שליטתה.
"יסמין," קראה אנה, קולה מעט חד יותר עכשיו, "הכנת את שתי הבנות לחדשות? הן צריכות להבין את מקומן. בלי חוצפה. בלי התנגדות. אחת מהם גם תמכר בכל מקרה".
יסמין הסתובבה, פניה לבשו מסכה של ניטרליות מנומסת. "כן, גברתי. כבר הנחיתי אותן. הן מבינות את ההשלכות של אי ציות." קולה נשאר אחיד, נטול רגש.
ג'וזף צפה ביסמין נעה דרך משק ביתו, כוח שקט. אחרי שעלתה בסולם, היא קיבלה את הניהול על כלל הנשים האחרות, הרכישות החדשות יותר, אלו שעדיין התנדנדו עם ניצוצות מרדניים. היא לימדה אותן, לא באכזריות, אלא ביד יציבה ומבט בלתי מתפשר. היא הראתה להן את הדרך להישרדות, לנוחות, בגבולות קיומן. היא שברה את רוחן, לא בשוטים, אלא בריקוד מורכב של לחץ עדין, של הדגמת חוסר התוחלת של התנגדות, של התגמולים הקטנים עבור ציות.
הוא זכר סצנה מלפני שבועות. נערה חדשה, ניסתה לברוח. יסמין, ללא מילה, יירטה אותה בשער הגינה. היא לא צרחה, לא נאבקה. יסמין פשוט הניחה יד על כתפה, קולה מלמול נמוך. הוא לא שמע את המילים, אבל הוא ראה את כתפיה של הנערה שוקעות, המאבק נעלם ממנה. יסמין הובילה אותה בחזרה פנימה, רועת צאן שקטה.
מאוחר יותר באותו ערב, ג'וזף מצא את יסמין בספרייה, מנקה אבק מאוסף הטקסטים העתיקים שלו.
"טיפלת בזה היטב," הוא העיר, נשען על מסגרת הדלת.
היא התיישרה, עיניה פגשו את שלו. "התנגדות רק מביאה יותר כאב, אדון. זה שיעור שהן חייבות ללמוד."
"ואת למדת אותו, נכון?" הוא לחץ, ניצוץ של סקרנות בטון שלו.
צל חלף על פניה, חולף, ואז נעלם. "למדתי את מה שהיה הכרחי כדי לשרוד."
הוא בחן אותה אז, באמת בחן אותה. העקומה הקלה של שפתיה, הדרך שבה שערה, כהה ומבריק, נפל על כתפה, היציבות הגאה של לסתה. היא לא לבשה כלום מלבד למחוך המשרתת. הוא ראה לא רק שפחה, אלא אישה בעלת חוסן עצום, בעלת כוח שקט. והוא הבין, בבהירות מפתיעה, שהיא יותר מסתם רכוש. היא הייתה חלק בלתי נפרד מחייו, ממשק הבית שלו, מנוחותו.
הוא ניגש אל עבר הכורסה והתיישב, מביט בה. שורק שריקה חדה "תנוחה 1 מזרח מערב".
יסמין החזירה את הכתב העתיק למקום, ירדה על 6 ראשה מורכן. והחלה לזחול לעברו. פרשה את ידיה קדימה והצמידה ראשה לרצפה. משתחווה למולו.
היא עברה אילוף.
על ידו.
3 שנים זה הרבה זמן. לפני 3 שנים אלה היו רק הוא ויסמין.
אפילו אנה בת זוגתו לא הייתה.
לפעמים תהה אם הוא התאהב בה. לפעמים תהה עם היא יותר מרק השפחה שלו.
הוא לא ידע לומר אף פעם. ליבו, פגוע ושבור עוד מילדותו לא נתן לו את התשובות אותם חיפש. מה שרק הגביר את האכזריות שלו באימונים. תמיד היה מחנך. תמיד היה מאלף. וכשזה מונע ממקום נטול רגש ועוד יותר כזה שנלחם ברגש. האכזריות רק התגברה.
"שולחן, תנוחה 7, תחת". יסמין נעמדה והלכה לכיוון שולחן העבודה. עמדה על הקצה וכרעה על השולחן תוך כדי שהיא שולחת את ידיה על עבר ישבנה ומותחת אותו חושפת את פי הטבעת שלה.
ג׳וזף נעמד והלך לכיוונה. הזין שלו כבר בחוץ כמו חץ, עומד, מוכן, יציב.
הוא ליטף את קימוריה ואז את ישבנה, הוא תפס בפלאג הנשלט מרחוק, אותו היא שמה בכל בןקר אחרי שהיא שוטפת ומתנקה ומכינה את עצמה. הוא משך אותו החוצה "פה גדול". יסמין פתחה את פיה והוא הכניס את הפלאג לפיה. משאיר אותו שם לפיקדון.
הוא ירק על איברו, מצמיד לאחוריה. והחל דוחף את איבר מינו לתוכה. לוקח אותה. משתמש בה. מנצל את הכוח והבעלות שלו עליה.
יסמין החלה נאנחת בשקט. שומרת על האצילות שמלווה את העונג אליה.
לא לקח לה הרבה זמן להתמכר לאיבר מינו של האדון שלה מרגע שהגיעה לאחוזה. בהתחלה התנגדה, סלדה, לא הבינה איך אפשר למצוא עונג במעשה.. כל כך.. לא.. את.. ואז היא גמרה. על הזין שלו. כשהיא קשורה על יד הכלוב שלה בחדר השינה של אדונה החדש. היא גנחה וצרחה וגופה החל לרעוד.
לעולם לא גמרה ככה. אולי לעולם לא גמרה בכלל.
מאז החלה להשתוקק בסתר לניצול גופה למען העונג של האדון שלה. למען העונג שלה.
ג׳וזף הרחיב את התחת של יסמין, בכל זיון, בכל פעם שביתק את אחוריה, בכל פעם מחדש ובכל כניסה, שאלה את עצמה האם זה יכול להגיע עמוק יותר ובכל כניסה זה הרגיש בדיוק ככה.
"ג׳וזף יקירי, רציתי לבקש ממך לקחת את יסמין ואת ליאור שיעזרו לי בשופינג" אנה נעמדה בפתח הדלת, בוהה במחזה ולא מניעה עפעף. יסמין לא העיזה להזיז איבר, גופה התמלא באותו הרגש שתמיד ממלא אותה, האחד השמור הזה שמציף אותך באותו הזמן בכל פינה בגוף ומחמם את המצח שלך גורם לו להזיע זיעה שהיא קרה יותר מתמיד.
"כן, אני אסיים איתה פה והיא תלך לארגן את ליאור מהכלוב שלה, נכון יסמין?" אומר, ומפליק לה את התחת.
יסמין לא פצעה את פיה, נאנחת בחרישות, מתענגת וכואבת על הזין שנכנס ויוצא מאחוריה. מתמכרת לתחושת הביטול. שפחה, שהיא חפץ, רק צריך לצוות, להשכיב ולקחת.
\\\\\____________________________________/////
הלילה, הייתה מסיבת ארוחת ערב. אורחים חשובים. מבטו של ג'וזף השתהה על יסמין בעודה מפקחת על ההכנות במטבח. האוויר זמזם מפעילות, רעש הסירים, מלמול הקולות. יסמין נעה ברוגע בתוך הכאוס, מכוונת, מנחה, נוכחותה עוגן מייצב.
אנה נכנסה למטבח, חלוק המשי שלה מרשרש בעדינות. עיניה, חדות ואינטליגנטיות, סרקו את הסצנה, ואז התמקמו על יסמין.
"יסמין," קולה של אנה הכיל תו של ציפייה, "הבידור להערב. הכנת את הבנות?"
יסמין הסתובבה, ידיה כרוכות מלפניה. "כן, גברתי. שלושתם, עם התלבושות. כפי שביקשת. הן... להוטות לרצות." אירוניה קלה, כמעט בלתי מורגשת, בטון שלה. ג'וזף תפס אותה. אנה, אולי, לא.
"טוב. ודאי שהן רחוצות, מבושמות, ו... מוכנות." שפתיה של אנה התעקמו לחיוך טורפני. "האורחים שלנו מעריכים איכות."
יסמין הנהנה בראשה. "הן יהיו מוכנות, גברתי."
מאוחר יותר, כשהערב ירד, עוטף את האחוזה בחושך קטיפתי, קולות השמחה נסחפו מחדר האוכל. ג'וזף צפה מחלון משרדו, כוס ברנדי בידו. הוא ראה את ריצוד הלפידים בגינה, שמע את הצחוק הרחוק.
דפיקה רכה על דלת משרדו.
"כן?"
יסמין עמדה שם, טוניקתה הפשוטה הוחלפה בשמלה כהה קצרה, ומתנועעת שאיכשהו הדגישה את גופה האלגנטי. שערה היה אסוף לאחור, חושף את הקו החינני של צווארה. היא נשאה מגש עם קנקן קפה טרי.
"חשבתי שתעריך את זה, אדון," היא מלמלה, מניחה את המגש על שולחנו. ארומת הקפה העשירה מילאה את החדר.
הוא צפה בה מוזגת, תנועותיה מדויקות. "תודה לך, יסמין."
היא התיישרה, מבטה פוגש את שלו. "יש משהו נוסף, אדון?"
הוא שקל אותה, את הכוח השקט שקרן ממנה. "לא. לא כרגע."
היא היססה, ואז הסתובבה כדי ללכת.
"יסמין," הוא קרא.
היא עצרה, ידה על ידית הדלת.
"האם את... מרוצה?" השאלה הפתיעה גם אותו. היא ריחפה באוויר, דבר שברירי.
היא הסתובבה לאט, עיניה, אותן בריכות כהות וחסרות תחתית, חיפשו את שלו. רגע ארוך חלף, מלא רק בפיצוח האש באח.
"שביעות רצון, אדון, היא מותרות שרק מעטים מאיתנו יכולים להרשות לעצמם. אני... רגילה." קולה היה רך, לחישה. "יש לי גג מעל ראשי. אוכל בבטני. אני לא מורעבת. אני משרתת. ובשירות, אני מוצאת... מטרה."
הוא הנהן, תנועה איטית, מכוונת. "מטרה."
היא חייכה חיוך חלש, כמעט בלתי מורגש. "כן, אדון. מטרה." היא פתחה את הדלת, ואז עצרה שוב. "הבנות.. הן יפות. תהיה מרוצה הלילה." קולה היה שטוח, נטול כל רגש אישי.
היא יצאה, סגרה את הדלת בעדינות מאחוריה. ג'וזף נשאר ליד החלון, הקפה מתקרר בכוסו. הוא חשב על הבנות החדשות, אלו שמגיעות מחר. הוא חשב על יסמין, כוחה השקט, נוכחותה הבלתי מתפשרת. היא הפכה ליותר משפחה. היא הפכה לאדריכלית של נוחותו, שותפה שקטה בריקוד המורכב של חייו. והוא, האדון, מצא את עצמו, בדרך מוזרה, בלתי צפויה, תלוי בה.
קולות המסיבה התגברו, ואז דהו. בקרוב, הלילה יסתיים. ומחר, יום חדש יתחיל. ויסמין תהיה שם, נוכחות קבועה, בלתי מתפשרת, מוכנה לשרת, מוכנה להנחות, מוכנה להבטיח את ההתנהלות החלקה והיעילה של עולמו. עולם שהוא בנה, לבנה אחר לבנה, רכישה אחר רכישה. ובלבו, אישה שהוא קנה בשלושה וחצי מיליון, ששינתה אותו, בדרכה השקטה.
הוא הרים את הקפה הקר, לקח לגימה. זה היה מר. הוא הניח אותו. הוא הלך לשולחנו, הרים קולמוס, והחל לכתוב, צליל הגירוד ממלא את החדר השקט. האחוזה הייתה שקטה עכשיו, למעט קולות המסיבה המרוחקים, הד קלוש של צחוק. הוא כתב עד שקרני השחר הראשונות נגעו באופק, וצבעו את השמיים בגוונים של ורד וזהב. הוא חשב על יסמין, כבר ערה, כבר מתכוננת ליום, לחדשות, למחזור האינסופי של שירות ופקודה. הוא תהה, לרגע חולף, מה היא חושבת עליו, על חייה, על הבחירות שהובילו אותה לכאן. אך המחשבה נעלמה במהירות, מוחלפת על ידי הפרקטיקה של היום הבא. עולמו היה בסדר. יסמין הבטיחה זאת. וזה, עבור ג'וזף, היה מספיק.
הוא עצם את עיניו לרגע קצר, ואז פתח אותן שוב, מבטו חד, מוכן. היום התחיל.
המשך יבוא..
