ביום רביעי סגרתי רשמית את סידורי האפוטרופסות על אבא שלי, שנמשכו חודשים וגזלו מחיי לפחות 3 שעות ביום ואיך שיצאנו ממשרדי האפוטרופוס הכללי, חשתי איך אבן נגולה מלבי ואני זוכה בחיי בחזרה. בחופש שלי, בשמחת החיים שלי, בחיבור שלי לרגשות שלי ולא רק לעצב.
בדרך כלל אנחנו יוצאות למועדונים פעם בחודש, אבל אתמול הרגשתי שאם לא ארקוד אטרף. הייתי צריכה להרגיש שוב את החיבור הזה לשמחת החיים שלי, לאטרף שלי, לגוף שלי, לכל מיני רגשות ותחושות שכבר חשבתי שאבדו לי בדרך. ידעתי שהיום יש לי לו"ז צפוף וקבעתי עם אור שנצא רק לשעתיים. בכל אשמים הדי ג'יים של הנו לימיט, שלא נתנו לנו להפסיק עד חמש וקצת. רקדתי עם כל האנרגיה ששכחתי שיש בי. בשלב כלשהו, כשניגנו את השיר פרידום, הדבר שהכי חשקתי בו היה להרגיש את החופש שלי. העפתי את נעלי העקב, כבר לא היה אכפת לי איך אראה ושמכנסי ויניל לא הולכים טוב עם רגליים יחפות. רקדתי את החופש שלי, רקדתי את האהבה שלנו, רקדתי כאילו ריקוד הוא הזיון הכי מסעיר בעולם ואני בדרך לגמירה. והתנשקתי עם אור כאילו אנחנו לבד וראיתי סופסוף את זרונת, אחרי מיליון שנה ורקדנו עם קובלט ופולספיד וחברות נוספות והרגשתי איך הלב שלי מוצף אהבה והגוף שלי מוצף תשוקה ושאני הכי מאושרת בעולם עם כל מה שיש לי. כמה נפלא שיש לי את האהבה שלה, כמה נפלא שיש אנשים שאני כל כך אוהבת וכמה נפלא לקבל את עצמי בחזרה.
לפני 17 שנים. 8 בספטמבר 2007 בשעה 20:46
