לה וידה לוקה

אני באה ממשפחה של נשים מורדות. סבתא שלי סרבה להתחתן בגיל המקובל במשפחתה - 14 והחליטה להנשא רק מאהבה. היא נישאה רק בגיל 18 בו נחשבה כבר לרווקה זקנה. המחזרים שהגיעו לבקש את ידה, נדחו זה אחר זה, בעיקום אף קליל וכמעט בלתי מורגש. היא חיכתה לגבר אחד שיזיז משהו בליבה. נשמה רומנטית שכמותה. ויום אחד הוא הגיע. הביט בה מעבר לגדר ביתה, קטף שושנה מבעד לגדר והגיש לה. הרומן שלהם נמשך מעבר לגדר עד שבסוף סבא שלי עזר אומץ וניגש לאביה לבקש את ידה. הפעם היא נעתרה - לסבתא שלי היה אביר על סוס חום, שידע להגיש שושנה ברגע המתאים.

אמא שלי היתה נשואה באושר יחסי לאבי, עד שהתחילה לבקר באופן קבוע בסופר השכונתי. היה שם ירקן אחד, שהיה מנקה עבורה תפוחים מובחרים בחולצתו ולוחש לה מילים בריח אפרסק. החולצה היתה עולה מעט וחושפת את ביטנו השרירית. אמא שלי נשבתה, נשמה רומנטית שכמותה. הרומן שלהם התנהל בין שביל הירקות לשביל הפירות. בסוף היא עזבה את הבית בתקווה לחיות איתו, אחרי שעזבה הוא נטש אותה. היום אמי חיה עם גבר אחר, שמבוגר ממנה בחמש עשרה שנים ולא מאמינה יותר באהבה.

ואני? אני חיה לי את החיים הכי בסדריים שניתן בשעות העבודה ובזמני החופשי שולטת בשפחה שלי ועושה איתה אהבה. אולי עוד סוג של מרידה.
אני לא יודעת מה יעלה בגורלי ואיך אסכם את חיי בסופם, אני רק יודעת שיש דבר במשפחה שלי שנשים לא מוכנות לוותר עליו והוא לחיות לפי צו ליבן.

יש שיר של רוברט פרוסט, שהתאהבתי בו כשהכרתי אותו לראשונה, בלימודי הספרות בתיכון.
השיר מספר על אדם שנמצא בפרשת דרכים וצריך לבחור אם ללכת בדרך הסלולה והמוכרת או לבחור בזאת הקשה והבלתי סלולה. בעצם פרשת דרכים שכל אחד מאיתנו מגיע אליה בשלב זה או אחר בחייו.

אז הנה השיר ומקווה שתאהבו אותו כמוני.

The Road Not Taken

Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth

Then took the other as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing there
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day!
Yet, knowing how way leads onto way
I doubted if I should ever come back

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence
Two roads diverged in a wood
And I took the one less traveled by
And that has made all the difference


Robert Frost