בשנות התשעים ניתן היה למצוא בארץ תמונות של שרה מון בכל חנות פוסטרים שמכבדת את עצמה. נשים מסתוריות בתנוחות שונות ובבגדים מגוונים, עיטרו את חדריהן של אלפי נערות, את מחברותיהן וכלי הכתיבה שלהן.
בגיל 14 החלטתי להחליף את הפוסטרים הנצחיים של Wham באלה של שרה מון. הבנתי שג`ורג` מייקל כבר לא ילחש לי לחישות פזיזות בלילות ללא שינה
ולמושא תשוקתי הפכו הנשים המסתוריות של שרה.
על קיר אחד תליתי את תמונת נערת הרוק, בקיר שני היתה ההיפית הזרוקה ואני בהיתי בהן וחלמתי את סיפוריהן ורציתי לגדול ולהיות כמותן: אשה מסתורית וחזקה.
לא ידעתי אז שאותן שנים בהן אני השתמשתי בתמונות שלה כדי להתחבר לעצמי, היא ברחה ממי שהיא ונעלמה. איש לא ידע לאן ומדוע. השמועה אמרה ששרה מון היתה בכלל אמן אירני שהתבייש בעבודות שיצר תחת שמה. עד היום אלפי מעריציה מחכים לשמוע ולו מילה על מה שקרה לשרה.
אי אפשר שלא לתהות מדוע אמנית שמוערכת על ידי קהל כה גדול ברחבי העולם מחליטה להעלים את עצמה. ומצד שני, מי מאיתנו לא היה רוצה להעלם לפעמים? למחוק את הזהות הזאת שבנינו לעצמנו במשך שנים וליצור התחלה חדשה? לאן אתם הייתם רוצים להעלם?
ואם אתם לא זוכרים, אז הנה הגלריות של שרה מון:
http://www.sara-moon.com/sm-galleries/sm-gal-html/sm-gal-01.htm
לפני 19 שנים. 16 באוגוסט 2005 בשעה 8:27
