בחודש הבא אחגוג שנה להיוולדי כאמא. שנה להולדת שני האוצרות שהפכו את חיי ולימדו אותי שיעור ענק בענווה, באיבוד שליטה ובעבודת פרך 24/7. ויחד עם כל השיעורים הלא פשוטים הללו, למדתי מהי אהבה טוטאלית, התמסרות ללא תנאי וגבול ועד כמה אושרם של אהוביי חיוני לאושרי ברמות שאפילו לא חלמתי שקיימות.
השנה הזאת היתה גם שנה של תשלום מחירים כבדים, בזוגיות, בחברויות שבהן לא יכולתי להשקיע אפילו דקה והלכו והתפוגגו מחיי ובתחושתי כאשה מינית, דומיננטית וחושקת.
החודש הזה הוא חודש של חשבון נפש, על כל מה שזכיתי בו ובענק ועל כל מה שנתתי לעצמי לאבד בדרך. חודש בו החלטתי להזכר במי שאני, מעבר להיותי אמא ובת זוג.
שנים שחיכיתי להם וכשהם הפציעו, הלב שלי נמלא בשמש. אני מביטה בהם ורואה בבתי סימנים ראשונים של דומיננטיות, איך שהקטנה הזאת מצליחה לסובב את כולנו על האצבע הקטנה שלה. הבן שלי אוהב לצבוט ציצים עד כאב וכשנשות הסביבה צורחות מסיבוב הפיטמה, הוא מחייך באושר. מצד שני, אני צריכה כל הזמן לעצור אותו מללקק את כפות רגליי. אולי התכונות הללו מולדות ואולי נרכשות, עוד לא הצלחתי להגיע למסקנה חד משמעית, אך דבר אחד ברור לי יותר מתמיד - אי אפשר לברוח ממי שאנחנו וגם לא ממש כדאי.
אז זהו, אני שוב כאן עד להודעה חדשה ואני מקווה שהמקום הזה יעזור לי להזכר במי שאני.
לפני 15 שנים. 29 במאי 2009 בשעה 17:39
