לה וידה לוקה

אני בימים של סגירת קצוות והשלמת עבודות למקום העבודה הבקרוב לשעבר שלי.
הלקוח ביקש שאעזור לו לבחור חברה שתפיק עבורו מוצר יקר ערך.

מגיע בחור חמוד, נראה טוב, אבל ביישן. אני מושיטה לו כרטיס ביקור ומציעה שיכין לעצמו משהו לשתות מהבר. הוא אומר שזה בסדר, הוא יסתדר בלי. הוא מזכיר לי מישהו, אקס עבד שלי ומיד נמרח לי על הפנים חיוך רחב וזומם. אני מבקשת שבכל זאת יגש לבר ושיכין לי קפה. הוא מציית.

לאט לאט נאספים שאר המשתתפים בישיבה. אני מנהלת אותה, שואלת אותו שאלות קשות ובסוף מתרגזת קלות: "תגיד לי, למה אני צריכה לשלם לך פי שלוש מלכל חברה אחרת, רק כי יש לך פרצוף חמוד?". הוא מסמיק ומנסה להסביר את יתרונותיו.

אני רואה אותו מתפתל במבוכה, מזהה את העבד החבוי ומרגישה רעה לתפארת. ושוב עולה בי התחושה המוכרת והישנה, הנה שוב הציידת קמה לתחייה. איזה כיף. אני כבר לא כבויה, אפילו לא בעבודה.