לה וידה לוקה

לפני ההמשך - הערה: משום מה התקבלו לפוסט הקודם יותר תגובות לפרטי מאשר כאן. מה קרה בנות? מתביישות להודות שזו פנטזיה שלכן? כאילו... לאהוב קשירות והצלפות זה לגיטימי ופנטזיה על בתולונת שמפותה להיות זנזונת באקט סאדו רך ומענג, זה אאוט טוטאלי ומבייש עד כלות? צאו מהארון בהמוניכן. תאמינו לי שאתן לא לבד:) (ולו מהסקר הקצר שנמצא בהודעות הפרטיות שלי).

ועכשיו להמשך...

..."לא גבירתי", תעני בהיסוס, כשידי תפשוט אט-אט את חולצתך ותחשוף את הפיטמה...

החזייה שלך לבנה ונוקשה, שומרת על שדייך כאילו היו שני אוצרות גנוזים. הפיטמה מציצה מתוכן ורדרדה וחוצפנית, יודעת לגרות עוד לפני שאת חושבת על האפשרות. אני תופסת אותה בידי ומלטפת אותה קלות. את מנסה להסתיר את הגניחה. אני מחייכת.
"הילדונת שלי מתגרה מזה שגבירתה משחקת לה בפיטמה?", אני שואלת. את מנסה להכחיש, אבל סיבוב הפיטמה מוציא ממך גניחה שאינה זקוקה לפרשנות נוספת. אני צוחקת ומחבקת אותך אליי. "זה בסדר ילדונת, מותר לך להתגרות, זה יפה, זה מחרמן וזה מכין אותך לבאות".

"לבאות?", את שואלת בחשש.

"מה שכחת מותק?, אני מוחקת את החיוך מפניי ומחליפה אותו במבט כעוס.

"גבירתי?"

"בדיוק ואני מלמדת כל דבר רק פעם אחת ואחר כך מצפה ממך לזכור מה שלימדתי ולא לטעות שוב. ועכשיו מתוקה, אני אעניש אותך על הטעות הזאת. רק כדי לחנך אותך. את יודעת שאת צריכה ללמוד להיות הזנזונת שלי... נכון מתוקה?"

"אבל אני לא רוצה להיות זנזונת", את מנסה להשמיע מחאה.

אני תופסת אותך ומשכיבה אותך על ברכיי, מרימה לך את החצאית, מפשילה את תחתונייך לברכיים ואומרת בחיוך: "ברור שאת רוצה מותק, את רק עוד לא יודעת עד כמה".

ישבנך בולט ומחוצף. את מסתירה את פנייך בירכי, כאילו אם לא תראי מה קורה, הבושה תהיה קטנה יותר.
אני ממשיכה לחייך. מלטפת את ישבנך, מצמררת אותו בציפורניי הארוכות, מרגיעה אותו ואז לוחשת: "היית ילדה לא ממושמעת מתוקה שלי ולכן תקבלי עשרים הצלפות מכף היד שלי. בפעם הבאה שתטעי, ההצלפות יהיו עם סרגל".

ידי מתרוממת ומתחילה להצליף בך, הצלפות רכות שהולכות ומתעצמות ממכה למכה. בהצלפה העשרים את קופצת, מנסה לברוח. אני אוחזת בך בחוזקה ואומרת: "זאת הפעם האחרונה שאת בורחת מגבירתך, זנזונת. את תלמדי לקבל את הכאב באהבה".

אני משכיבה אותך שוב על ברכיי, מפשקת את רגלייך, היד שלי מלטפת את ערוותך מבחוץ, מוצפת ברטיבות ובלהט.

"את רואה מותק? את כבר נרטבת מהצלפות. הגוף שלך יודע כבר שהוא שלי". "אני לא רטובה בכלל", את משיבה בכמעט כעס. ידי עולה לפיך, אצבעותיי חודרות אליו ונותנות לו לטעום את הרטיבות. את מלקקת את האצבעות בהיסוס. "ראית כמה את רטובה ממי?", אני שואלת בחיוך. "כן גבירתי", את משיבה ומחייכת. צבע פנייך כצבע ישבנך.

תם השיעור הראשון שלך בדרך להיות הזנזונת המצטיינת שלי.