אחרי חודשים מתישים במיוחד, בהם שכחתי מי אני -מה אני- מה- מה -מה, חזרתי לחיים.
ואיך שהוא חזרתי לפרויקט האהוב עליי, המכונה בפי ובפי שיחיה -"בית עובד", מין שיטה טכנית שהמצאנו לעצמנו ובמסגרתה בכל סופשבוע מסמנים חדר אחד ומטפלים בו: זורקים מה שלא צריך, מסדרים מדפים, מתקנים קילקולים ועושים מעין "סדר פסח" שבועי. פעם אחת בשבוע והבית תמיד מסודר ולא מכיל זבל מיותר ומוצרים שהתקלקלו. בדרך כלל זה לוקח לנו לא יותר משעה. במקרים מיוחדים, אנחנו מגיעים לשעתיים, אבל בחודשים האחרונים שום דבר לא עבד, בעיקר אני והחדרים החלו לזעוק לעזרה. כל דבר שיכול היה להתקלקל עשה זאת בשמחה.
הכנתי רשימה של כל מה שלא עובד לי, כל מה שצריך לתקן ולהחליף או לזרוק. התיישבתי על האינטרנט והתחלתי לחפש בעלי מקצוע עם המלצות ומאז שיירת הגברים נכנסת ויוצאת מביתנו. אין יום שלא עובד כאן לפחות גבר אחד. זה התחיל באינסטלטורים, נמשך במתקיני דודים, גנן, טכנאי בזק, תיקונצ'יק לתיקונים קטנים, עוזר בית (הוא קבוע), מאמן כושר (גם אני צריכה "לעבוד"), מתקני פרקטים - בקיצור, גברים בעבודה.
שיחיה יוצא מדעתו. הוא טוען שהוא לא יודע מה יותר גרוע - לראות אותי כבויה ומותשת או לחוות כל יום על בשרו את התזזתיות הידועה שלי ואת הגברים שמסתובבים לו בין הרגליים. "אמרתי לך כבר שאת אשה אינטנסיבית?", הוא שואל ספק בצחוק ספק בהאשמה. "אמרת", אני משיבה בחיוך ומתקשרת לבעל המקצוע הבא ("ותודה שאתה אוהב את זה").
יש משהו מענג במיוחד לראות גברים בעבודה. לראות אותם מתרוצצים להתקין לי, לסדר לי, לתקן לי, לראות אותם מתאמצים ומזיעים, שואלים ומבקשים רשות. נדמה לי שפיתחתי פטיש חדש וחבל שממש עוד מעט, הבית יהיה מתוקן לגמרי. לא נורא, אחרי הכל, מחר בטח יתקלקל משהו חדש.
לפני 17 שנים. 7 במאי 2007 בשעה 7:52
