כל החיים שלי הייתי בטטה. לחשוב על ספורט היה גורם לי לצמרמורות של הזדעזעות. הייתי מביטה בתדהמה באנשים הרצים על שפת הים ומסננת לעצמי "מזוכיסטים". ניחמתי את עצמי בטיעון המופרך שסקס הוא פעילות ספורטיבית לכל דבר ואפילו האמנתי לעצמי כשחישבתי את כמות הקלוריות שאני שורפת ליום (בהתחשב בכך ששעת סקס אינטנסיבי שורפת בערך 20 קלוריות, לא שרפתי יותר מפרוסת לחם וגבינה צהובה וגם זה- רק ביום מספק במיוחד).
ואז מצאתי אותו. הוא צעיר, הוא מסוקס, הוא שחום, הוא החלטי וותוך דקות הפכתי אותו לע. דומית ולעוזרי האישי בנושא כושר גופני. המאמן שלי. מהכרות עם עוד כמה נשים שאימצו לעצמן מאמן שכזה, עולה מסקנה אחת - הם הופכים לגורו אישי כבר בפעם הראשונה שהם מצליחים לגרום לך להזיע ועוד להנות מזה. פתאם אני מוצאת את עצמי מצטטת אותו, כאילו היה אינשטיין או פרויד, מחכה למחמאות שלו, כאילו היה המורה שלי מכיתה ג' ומחכה לבואו כאילו היה המאהב הטוב בחיי. רק חודש של קשר ואני מאוהבת. בספורט, לא בו.
ומכל הדברים שהוא עושה ומכל קריעות התחת, הזיעה, הגניחות וזעקות השבר, אני הכי נהנית מהשיעור של יום חמישי - קיקבוקסינג. איך שאני מכניסה את ידי לתוך כפפות האיגרוף, אני כבר נמלאת בתחושת עוצמה וחדווה. מכאן הוא אוחז בשתי כפפות משלו ואני צריכה לחבוט בהן בעוצמה ולבעוט בהן בעוז. בכל כפפה שלו יש נקודה לבנה ומשמעותית במרכז ואני צריכה לכוון את המכה אליה. בכל שיעור אני מפנטזת לי במי אני מכה הפעם. הדימיון הופך את המכות למדוייקות יותר, עוצמתיות יותר ועם כל בעיטה ומכה אני חשה כיצד המתח עוזב לי את הגוף, כיצד אני מתנקה מכל המתחים שהצטברו לי במשך השבוע וכשמישהו מעצבן אותי במהלך השבוע, אני כבר מכניסה אותו לרשימה השחורה של יום חמישי וחושבת לעצמי "חכה, חכה, כמה שאתה הולך לחטוף".
ומכל היתרונות הבולטים לעין של אימוצו לסדר היום שלי, יש עוד יתרון כמוס אחד: אחרי שעוברים כמה שיעורי קיקבוקסינג, נורא קל להצליף במשך זמן רב, מבלי להתעייף אפילו טיפטיפה:)
לפני 17 שנים. 20 במאי 2007 בשעה 8:20
