|
|
|
חלמתי על המחט הזו הלילה,
המחט הדקה שפוצעת את העור.
איך בשקט, בשלווה, היא מרחפת לה עלי,
מרחפת ונכנסת.
אנחה אחת של כאב, אנחה של רוגע, שקט,
היא כל מה שרציתי, כל מה שהייתי צריכה.
אבל התעוררתי, והמחט לא הייתה שם .
חבל, אנחה של אכזבה.
אין ממש משפחה, חברים יש,
אבל כבר נמאס לך ליפול עליהם כשאת לא מרגישה טוב.
הם אוהבים אותך בעיקר כשאת צוחקת ושמחה.
שבוע שעבר בישלת, היית ככ גאה בעצמך שהצלחת.
אבל לא היום.
ארוחת החג שלך מסתכלת עלייך ומחכה שתאכלי אותה,
שקית הוולט הכחולה מבריקה כאילו בוכה איתך.
אבל את?
מעמידה פני חזקה ואהובה, מעמידה פנים שאת לא בוכה, כי בכי זו חולשה.
את לא חלשה.
אבל אוכלת ארוחה קרה לאחד כי מפחדת להעיק.
מה זה לחיות עם מחלה כרונית של כאבים ועייפות?
זה שמסתכלים עלייך מוזר כשאת תופסת מקום באוטובוס ולא קמה.
זה לחשב את טיפות החלב לקפה, כי את לא מסוגלת לעלות את המדרגות בדרך חזרה מהסופר.
זה להחליף מצעים פעם בחודש, כי התכופפות למיטה זה בלתי נסבל.
זה להזמין אוכל כי את לא מסוגלת לעמוד לשטוף כלים.
זה ללמוד לשים נעליים בעמידה, ולקנות נעליים בלי שרוכים בכלל, כי כבר התייאשת.
זה לוותר על דברים שנפלו מהשיש, מהשולחן, מהארנק.
זה לקחת שבועיים מחלה כל חודש, ולהרגיש רע עם זה בכל פעם.
זה לקבוע תוכניות ולבטל בפעם השביעית החודש לחברים שכבר שונאים אותך ובמרחק ביטול אחד מלוותר עלייך. מי שלא ויתר זאת אומרת.
זה להקיא את הנשמה ולמות ברעב בו זמנית, כי הגוף מתחרפן.
זה שכל הזמן פאקינג כואב לך. ואת עייפה. ומרותקת למיטה ונמאס לך.
ומה הכי גרוע? שזו מחלה שקופה. ושחושבים שאת סתם בחורה צעירה, עצלנית ומתבכיינת, עד שאת כבר שותקת ומפסיקה להתלונן.
#אנדומטריוזיס #פיברומילאגיה
גם מחלה שקופה זו מחלה
אני רוצה אותה.
אני רוצה אהבה.
כזאת מין מתוקה חמוצה, חמה וגם קרה.
היא שם כשעצוב שמח ומר, היא שם כשהעולם חייכני ואכזר.
אבל היכן שלי?
ראיתם את מתוקתי?
אני הולך במסדרון הצר, עייף וממורמר,
אוחז במשרוקית קטנה וקורא לה, אהבה היכן את? אהבה את בנמצא?
אני מתייאש ומתיישב על איזו אבן לצד הדרך, מחליט לשרוק לי מנגינות יפות, והנה היא, מאחוריי, שמעה מנגינה ובאה בעקבותיה, בעקבותיי.
כואב, כואב לי כל הזמן.
מחלות כרוניות שמכרסמות בגוף ובנפש כמו סרטן,
גרועות יותר מסרטן; כי הן שקופות.
גרועות יותר מסרטן; כי הן הורגות לאט לאט, את הנפש ואיבר איבר בנפרד.
הנשמה שלי כבר אכולה מזמן, הרסיס היחידי שנשאר נעלם בשנה האחרונה.
הכל לבד, הכל כואב ובחושך.
עייפתי.
אני צריכה את השקט הזה, שיתפשט בגופי.
שקט מופתי, דממה שוררת.
תלחש לי את המוות, תלחש את הכאב.
תשסף את גרוני, תגעל אותי בדם
אני צריכה את המגע שלך,
הסטירה, הליטוף.
צריכה את השפתיים שלך,
הנישוק העדין, הנשיכה שמכתימה אותי.
את הידיים המחוספסות האלו, שעוברות על כל חלק בי בעדינות, בכזו רכות,
ואז חופרות בבשרי כאילו הייתי פלסטלינה.
אני בדיוק זו, חומר בידי יוצר.
קח אותי, קח אותי אלייך, חבק אותי חזק.
אהוב אותי ברכות. או שמה הרוג אותי באהבה?
אתה חופר בי בור עם הידיים האלו שלך, שני בורות בעצם - אחד בגוף, אחד בלב.
אחד כואב, אחד עוטף.
אני מסתכלת לך בעיניים השקטות, הרועשות האלו, שמבקשות שאתמסר אליהן.
אני שלך
