עזבתי הכל ויצאתי לדרך. עזבתי את התואר, את הבדסמ, את התהיות המעציבות, עזבתי את הכשלונות בדרך ואת השנאה העצמית, עזבתי את האנרגיה הגברית שהקפתי סביבי בניסיון להיות חזקה מכולם.
אני לא חזקה מכולם.
ובעצם, אני גם לא חלשה מכולם. זאת אומרת, אני חזקה מכולן, אבל לא מכולם. וחלשה מכולם אבל לא מכולן.
הנה אני, אישה, אימא לעתיד, נערה לשעבר, ילדה ממזמן. ואני רוצה לומר לי שאני מחבקת אותי.
התחלתי לעבוד בגן ילדים, עזבתי תואר בכלכלה באמצע, אחרי שנתיים, ופתחתי בקריירה של ניקוי ישבנים ומשחקי תופסת.
אישה. מהי אישה? צחוק ודאגה לאחר הם המאפיינים של חיי כרגע. ההבנה של היותי אישה, אימא לעתיד, פתחה בי צורת מיניות שלא הכרתי. המטפלת. נשים הן המרפאות מזה אלפי שנים ולא בכדי. כמה כוח אני מרגישה בידיים שלי כשאני מצליחה להעביר לילד את מה שהוא צריך, כמה כוח אני מרגישה כשחברה באה לעצה. החום העוטף את הגוף שלי שמוכן להיות כלי קיבול לחום מיניות וילדים, מוביל כרגע כל צעד בחיי.
ופתאום הכל מתחבר לי כמו חלקי פאזל קטנטנים שהם החיים שלי, דברים שנאמרו כשהייתי קטנה, ראש על חזה שנחתי בעבר עליו, הקארמה שאני מקבלת על כל חיבוק שנתתי, על כל מילה רעה שאמרתי על כל מילה טובה שליטפתי. כל ויתור על עצמי ועל היכולות שלי או בחירה במסלולים מסויימים, משפטים שנאמרו ולא שמעתי באותו הרגע, גברים שירקו לכיווני כאב, אונס, ואכזריות, חיבוקים שלא קיבלתי כשרציתי בהם וכל הדברים שעזבתי. כל הדברים שעזבתי היו אותם הדברים שלא יהיו פה יותר. אלו דברים שאני לא רוצה יותר בחיי ואני מודה להם שהיו.
אותם דברים הם הבסיס היום להיותי המטפלת, האישה, האימא, האדמה, והשמחה שהיום אני חווה כש15 ילדים בני 2.5 מפילים אותי לדשא ומדגדגים אותי ועושים עליי ערימת ילדים.
