"אני... אני רוצה להשתעמם!" אמרתי לו בבטחון. "אני רוצה לשבת במרפסת שלי ולהשתעמם בבית הפרטי שלי איפשהו במושב משעמם. רוצה גבר שיחבק אותי וישתעמם, שעמום קל לא ממית, שייסע איתי להרפתקאות משעממות, איפה שהוא במשעממלנד. אני רוצה 4 ילדים, אולי 3, משעממים שכאחה ועבודה משעממת, ושאני אשתעמם כל כך שלא ארצה להחמיץ דקה מזה. כל כך משעמם, וחסר גיוון יהיה כל השעמום הזה שבלילה כשאלך לישון ליד הגבר המדהים הזה, שבחר להשתעמם איתי, ואנשק את הילדים המשעממים האלה שמביאים לי נחת, אני אבכה מהתרגשות. דמעות בעיניי. היסוס. "אני רוצה להתאהב בך, שעמום!" לחשתי לו אך לא הייתי בטוחה אם הוא שומע, את המילים הבאות כבר אמרתי בקול: "אני לא רוצה יותר את ריגוש, עייפתי ממנו, הוא משחק בי כמו יויו ולא נותן לי להתרכז, לא נותן לי לאהוב." "ריגוש", אני מוסיפה ואומרת לו "היה לי לאהבה נכזבת וכואבת, מלאת שקרים ובגידות, הרפתקאות ותככים, אהבת נעורים שלא ממלאת, אהבה שהיא כמו כדור מתכת לאסירים בכלא. ממתנת, מרסנת, מכבידה."
" אני מבטיחה לאהוב אותך, שעמום. אני מבטיחה לפגוש אותך בכל ערב בבית, עם זרועותיי פתוחות ממתינה לנשיקה רטובה ומשעממת על הלחי. ליד על המותן, ועוד יד שאוחזת בשערי בפעם המיליון. אני אחכה לקרב מבטים עייף ומשעמם בסלון, לעוד ריב וגם לפיוס. אתה, השעמום, הוא אהבת חיי."
לפני 3 שנים. 17 בינואר 2021 בשעה 21:35
