בין ספה לספה של פסיכולוג, של עוד פסיכולוג, של גבר, של אישה, הספה של אימא או המיטה של אחי. זאת כבר השנה ה26 שאני עוברת מספה לספה לספה.
כל מערכות היחסים שהיו לי, תחושות האהבה שחוויתי בחיי, הריגושים והנתינה, כולם התחלפו בכעס.
אכילה רגשית, סיגריות, סקס.
אלו הם הדברים שממלאים את החור הזה שרבים קדחו בלבי. אני רק עוד כרית בספות. אם אלוהים היה סופר לי ספות ומיטות, כמה סמטאות וחניונים ואולי גם כמה מכוניות ופגושים כדי לדון אותי לגן עדן, הייתי מתקבלת. אין ספק שאני חיה כדי לשרת, את כולם חוץ מאת עצמי.
אני עייפה. אני בת 26 ואני עייפה מהספות. אני לא מצליחה לבכות כי בריק הזה אין על מה לבכות ואני כל כך רוצה שימלאו אותי ואבכה. אני רוצה את הרעל בתוך הדמעות שיזלגו החוצה. כל כך הרבה נתתי ואני לא אקבל כלום, מה כבר יעזור לנרקסיסטית שצריכה כל הזמן עוד? העייפות הזאת לא טובה לי. תמיד אמרו לי שאהיה גדולה, אני כל כך רוצה להיות גדולה. אני רוצה להפסיק את העייפות הקיומית הזאת. האם המוות יכול להפסיק אותה?
מחשבות על מוות. המחשבות האלה רודפות אותי כבר תקופה. הניגוד של חוסר התכלית בכל הקיום אל מול תכלית הבריאה בעזרת האדם שאני מאמינה בה פשוט מפריע לי להתקדם. אני נופלת לכיוון השלילי כל הזמן ומוצאת את הצורך ליפול כל הזמן למטה יותר. להזדיין יותר, פחו משמעות ויותר תכלית. להישבר, להיות חסרת משמעות וחסרת נתינה, לאפס יצירתי עד אפר.
מחדירה לחדירה מספה לספה אני נשברת נסגרת נפערת. אני בטוחה שיום אחד "הוא" ינסה להכנס לי ללב ולא לריצרץ של הגינס, ואז הוא לא יחדור, הוא יתייחד ואני באותו זמן כבר לא אפול, אלא אעוף.
דרושה ספה שתתאים בול לישבן שלי.
