פילוסופיית החיים שלי מתנדנדת על המקום הזה שאין גבולות. יש גבולות אבל הם שרירותיים ואפשר להתעלם מהם אם יודעים לעשות מניפולציה. זה כמו נדנדת מאזניים על בול עץ שהעץ לא מקובע ואפילו די דק. הנדנדה מתגלגלת עם הבול אבל אולי ניתן לשמור על איזון.
אני חושבת שאולי הגיע הזמן לשנות. אולי הגיע הזמן למצוא את הנדנדות המקובעות שלי. במהלך כל חיי אהבתי להיות טיזרית להכל. כבר בגיל 16 הבנתי את הגדולה שבלתת לו לגעת לי בציצים ואז למנוע ממנו את זה לשבוע כי "זה מרגיש לי לא נעים כרגע". עם השנים החוצפה הזאת לא נעלמה, הגבולות נשארו "מה שנעים לי כרגע", פלואידיים, גם אם זאת סתם מניפולציה שלא מקושרת להרגשה. כל הגברים תמיד היו מבולבלים ממני בטירוף. מה מותר, מה אסור, מה הגבולות. מילא גברים, אימא שלי עדיין לא בטוחה איך. אני חושבת שהגיע הזמן לשנות את הפילוסופיה הזאת, של חוסר גבולות וחוסר אחריות, פילוסופיה של טיזינג, של קרוב רחוק.
בדצמבר 2019 עברתי פרידה. ארבע שנים היינו יחד, גרנו יחד, ניצלנו אותי ואת חולשותיי, את הפלואידיות שלי. בהתחלה זה היה טוב, אחרי זה היינו אומללים. כדזה נגמר, התחלתי להעניד את עצמי, סקס הפך לעונש, לבריחה. הוא לא יאהב אותך, וגם הוא לא. זה לא מגיע לך.
אני לא שייכת לפה. אין בי צורך בדסמיסטי מכל סוג שהוא. אני מנסה פלואידיות של הלקאה עצמית. להכאיב לעצמי או למישהו כדי לא לכאוב מבפנים. אולי גם לזה הגיע הזמן לשים גבול. אני לא יכולה יותר להרשות לעצמי לא להתבגר כנראה, לדחוף רגשות הצידה, לא לקחת אחריות על הרגשות והתחושות שלי. הגיע הזמן לעמוד מאחוריי האני מאמען שלי. לא להזדיין כדי לשכוח, לא להכות כדי לשכוח ולהגיעבלב לאמת הפשוטה-אני לא אשמה. אין לי שום צורך למלא את החיים שלי בפטישיזם כדי לשכוח. אני רוצה פטישיזם כמשחק, ביום שבו לא יהיה לי מה לשכוח.
