פני במיטה, הישבן האדום והוא לא מרשה לקום מהכרית.
אני כאובה, מחכה באי וודאות. אני שומעת את דלת הארון נפתחת, רשרוש של תיק פלסטיק. רוכסן.
משהו מעקצץ בכפות רגליי, הרגשה שלא מוכרת לי. סיבים או מברשת. עולים מכף הרגל לירכיים ומשם הצלפה. חבלים. אני מזהה חבלים. אני נאנקת. לא נקשרתי מעולם ואני כבר יומיים בסשן שלא נגמר עדיין וכנראה ייקח לו עוד יומיים. הנשימה מתקצרת ונהיית עמוקה. אני קצת בהיפרונטילציה.
"לא" אני פולטת. "אני מפחדת".
"אני איתך", הוא אומר. וסטירה חזקה עפה לכיוון השכמות שלי מותירה אותי מייבבת ומתפתלת. כדי להעצים את הכאב הוא מסובב אותי על גבי. הידיים נקשרות, "זה לא מסובך, זה קשר פשוט, הוא יחזיק את הידיים שלך, שלא תוכלי להניע אותן. הוא קושר את הידיים לצלעות העץ שמתחת למזרן. הופ, רגל אחת לכיוון אחר, רועדת, מנח שמאמץ שריר. רגל שנייה הוא אומר בקצרה "זה- פוטומומו". זה כואב. אני מייבבת, הכל לא נוח. אני מתביישת, הגוף רועד, אני לא יודעת איך לעצור או להמשיך, הבחירה בידיי אך לא שלי. ההתפסקות בשלב זה בלתי נמנעת, המיטה נהיית רטובה. רעידות מפחד, חרמנות, ואורגזמה בלתי רצונית מגיעות. " כמה שאת יפה" הוא אומר. "לא רק שיש לך פנים יפות, יש לך מבט חלול כזה של דוגמנית שמסתכלת לאופק". סטירה, ועוד אחת ועוד אחת. יבבה.
"סתמי, זונה".
