אני כל כך עייפה. כבא שבוע שאני מתרוצצת ורצה בתוך הראש שלי, הגוף לא נח ואני נעה מחבר לחברה ומתחביב לקריאה.רק לא לנוח. מניסיוני אם אשב ולו רק לדקה במצב הנוכחי שלי, אני פשוט אקרוס למיטה. שבוע, חודש, חצי שנה. הקריסה בלתי נמנעת במצב כזה. תנועה מתמדת גורמת לי להשאר בעשייה ולא לקרוס נפשית.
כבר תקופה שלא כתבתי לעצמי אמיתות, זו הייתה מטרת הבלוג, לירוק לעצמי בפרצוף או לתאר את הרגעים שגורמים לי להשתגע
כאימפולסיבית חסרת תקנה, צורכת אדרנלין לשמצה, מכורה לסרוטונין ובעלת צרכים בתחומי הויסות החושי והרגשי, אני פשוט לא מצליחה להרגע. השחיקה של העשייה שלי והמוח המודע בגיל צעיר פשוט שמים אותי בפולס ארעי לחלוטין של חקירה עצמית ואי התאמה לסביבה. אני עייפה מאוד, אם זה לא היה ברור.
אני צריכה להצליח כבר להקים את השגרה שלי. 26 שנה של חוסר בשגרה, של בוקר, של יומן, של חוסר בחברה קבועה ובתחביבים שלא מתחלפים תקופה ארוכה הביאו עייפות כל כך גדולה, התרוצצות בלתי פוסקת לכיבוי שריפות.
אני שוב בלואו. אפילו מקלחת זה עניין קשה מדי. המוח צריך לחשוב במקלחת ואני כבר לא מסוגלת להינות ממנה. מקלחת היא לא עשייה, היא מדיטציה. המים מרגישים כמו שצף של ברבורים ופחדים שמציפים את הקרקע ואני די בודדה בשצף הזה. זה לא שאין למי לספר ועם מי לחלוק, אבל הרבה יותר קשה כשאת נמנעת מלחלוק עם עצמך.
