במדרש יהודי אחד מספרים על בחור שהגיע לרבי והתלונן על כך שמאוד מלוכלך בבית שלו ורועש והוא כבר לא יכול יותר, הרבי ממליץ לו להכניס עז הבייתה. הסיפור נגמר בכך שהיעלמות העז גרמה לשקט בחייו של הבחור היהודי. מעז יצא מתוק.
נשאלה השאלה, האם הכנסתי עז או שהכנסתי אדם, שסידר הכל ונעלם. האם הוא השתיק את הכל בהדרגתיות מופתית, או שעצם היעלמותו, השתיקה המון.
החיים שלי נעים עכשיו על ציר חיובי ואינני יכולה לתת לו את כל הקרדיט. עשיתי הרבה בעצמי, קידמתי המון לבד, קיבלתי בהכנעה את ההובלה שלו על תהליכים שלי. ולאט לאט הבטחון שלי החל לצמוח. אנשים סביבי מוכנים לשמוע, הבטחון המזוייף בדיוק החל להיעלם מעט והגיעה ענווה קלה, אם כי ברמה ממש בסיסית. לאדם הזה אני אהיה חייבת חלק מחיי, אבל איך אדע כמה יקר? כמה אני מוכנה לשלם כדי להשאיר אותו בחיי?
האם עצם הקיום שלו היה מה שטוב או עצם היציאה שלו (למרות היכולת המלאה שלו להשקיף על חיי) מחיי, הביאה להתבוננות רגעית שקטה על מה שהוא יצר.
והוא יודע ליצור, באמת. יכולות היצירה שלו הן בין הטובות ביותר שראיתי. מפסל פלסטלינה בחסד. אלוהים במיקרוספייס שלי. בורא ויוצר מיקרוקוסמוס אצל אדם אחר בדמות אדם שונה לחלוטין. אני לא יודעת איך לפתח את מה שהוא עשה, אבל כל הכלים הבסיסיים כבר קיבלתי, עכשיו רק ניתן לשים לב מה הם.
אולי בכל זאת מדובר לא בעז.